יום הכיפורים - ש'תחרר, תוציא הכל!

החלק המרכזי ביום הכיפורים הוא ללא ספק הוידוי. אנחנו מפרטים את חטאינו בערב החג בתפילת מנחה, וכן בכל תפילה ותפילה, בחלק מקהילות ישראל אף אומרים את 'וידוי הגדול' לרבנו ניסים, וידוי מפורט ומְרגש[1]. הוידוי הוא לב ליבּהּ של החַזרה בתשובה. בספרו 'משנה תורה', מונה הרמב"ם בתחילת כל חטיבת הלכות את מצוות התורה ('מדאורייתא') הכלולות בהלכות, בפרקי התשובה הוא מביא רק מצווה אחת והיא הוידוי; "כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא.. וּוִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה". להתוודות, לפרט את החטאים, לומר בפה.

כשנביא החורבן, ירמיה, מסביר לעם ישראל מדוע השם החליט להחריב את ירושלים ולפזר את ם ישראל בין הגויים, הוא מתבטא בפסוק מדהים: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי". מילא שחטאת, הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ונמצא עימו גם ברגעים הקשים, אבל אומרך לא חטאתי? זה כבר מוגזם. ברגע של החטא לאדם יש יצר הרע, אפשר להבין אותו, לדון אותו לכף זכות. אבל אחר זמן, הוא לא מודה שנהג לא כשורה? הוא לא מבקש סליחה? זוהי אטימות.

שאל אותי תלמיד: בסופו של דבר אנחנו רוצים להשתחרר מעוונות, להשאיר אותם מאחורינו, אז למה מתעסקים איתם כל כך הרבה? מתוודים וכו'? אולי הדרך הטובה היא פשוט לשכוח? עניתי לו דרך תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים, ה'פְּרַיים טַיים' שכולם מחכים לו. למה מחכים לה? כי התקיעה היא זכר לשופרו של יובֵל. פעם בחמישים שנה התורה אומרת: "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָֽרֶץ", חירות מוחלטת! עבדים חוזרים לביתם, אדמות שבות לבעליהן, פירות משותפים לַכֹּל. עניתי לו שאם אנחנו רוצים להתחיל שנה חדשה באמת, משוחררים מחטאים, שיעבודים, ומעשים רעים מהעבר – צריך להודות בהם, לומר אותם, להוציא. כשמתעלמים מהחטא הוא לא נעלם. להפך- דווקא כשמפרטים את החטאים, יש סיכוי אמיתי למחילה סליחה וכפרה, התחלה מחדש.

מאחל לכולנו יום כיפורים מלמד ומועיל וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל,   חנן ש.

---

[1] מומלץ. ניתן להדפיס כאן- http://www.daat.ac.il/daat/sidurim/mizrah/kipur/shaharit.htm.

פרשת בהר - עבדות וחירות

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד... כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ"

פרשת בהר היא אחד משלושת המקומות בהם עוסקת התורה בנהלי העבדות. השבוע ננסה לברר מהי העבדות, האם היא לגיטימית, ולסיום: מהי חירות.

בעם ישראל, הגעה למצב של עבדות יכולה להיגרם אך ורק כתוצאה ממצוקה כלכלית. מצוקה הנובעת מחוסר יכולת לשלם גניבה או מצוקה מזדמנת במהלך החיים. המכירה נעשית בצנעה ובדרך כבוד, במהלך העבדות חל איסור על האדון להעביד העבד בעבודות סתמיות או בזויות ובעבודות שאין להם קצבה ("תעמיס עד שאומר לך מספיק"). בנוסף, חלה חובה על האדון לספק לעבדו איכות חיים באותה רמה שלו עצמו.

נמצאנו למדים כי העבדות היא שיטה חברתית לתמיכה מכבדת באזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני. שיטה זו באה למנוע מצב בו העניים מתביישים מהעזרה הניתנת להם באמצעות קצבאות וכספים אחרים[1]. העבדות הינה הכרח המציאות כאשר הפערים החברתיים גדולים.

כנימוק הגבלות העבדות מסיים ה' את הפרשיה במילים "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". משפט זה תמוה, שהרי אם עבדות היא מצב דיעבדי אליו נקלע האדם, מדוע עם ישראל נמצא במצב עבדות כבר מרגע לידתו? ידועים דברי חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", אך כיצד ניתן להגדיר 'עוסק' כאדם בעל חירות? ועוד בתורה המלאה הגבלות וחוקים, זהו פרדוקס שצריך לתת עליו את הדעת.

ראשית, נגדיר את הביטויים מחדש. משל למה הדבר דומה, לספינה שבמהלך ההפלגה, פרצה סערה איומה בלב ים. מערכת ההיגוי של הספינה התקלקלה והאנייה הייתה נתונה ל"רחמי" הגלים העזים. כל גל שבא העיף את הספינה אל האוויר ולאחר נפילתה שוב הכו הגלים ללא הרף. מספר קילומטרים משם, נתקלה ספינה נוספת בתוך אותה סערה איומה, אך מערכות ההיגוי שלה נשארו תקינות, ויחד עם הצוות המיומן הצליחו לנווט את האנייה על מסלולה על אף הגלים והרוחות.

אם נשאל אדם, היכן הוא מעדיף לבלות את טיולו – וודאי שיעדיף את הספינה התקינה על פני הספינה המקולקלת, ולא משנה כמה הספינה השניה יותר גדולה, מרווחת ויפה מהשניה. אך מדוע? הרי הספינה הראשונה יותר חופשית! היא הולכת עם כל גל, כל רוח, איננה "כבולה" ומשעממת כמו האנייה השטה רק על הדרך הישרה, עם מערכת היגוי שאיננה מאפשרת שום נטייה ימינה או שמאלה "סתם כי בא לי".

אלא מובן לכל בר דעת, שהספינה ה"חופשית" משועבדת באמת לכל גל ורוח, היא איננה בת חורין לבצע את משימתה. דווקא האנייה ה"משעממת", בעלת מערכת היגוי התקינה מסוגלת להתגבר על הגלים ולבצע את יעודה, רק היא בת חורין באמת, היא מסוגלת לממש את ה"אני העצמי" שלה, להפליג בים ולא לטבוע.

החופש הוא האפשרות של האדם לעשות מה שהוא רוצה. אדם רוצה סוכריה כי זה מתוק, והוא פשוט אוכל אותה, הוא חופשי. לעומת זאת, החירות הינה האפשרות לרצות מה שאני רוצה. למה אני רוצה את הסוכריה? כי זה מתוק? והרי זה לא בריא, לכן אני באמת רוצה להימנע מהסוכריה. החירות היא היכולת להחליט באמת לא להיכנע לתאוות.

"מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת" אל תקרי חָרוּת אלא חֵירוּת. התורה מחנכת אותנו לחזור לעצמנו, להאמין ביכולת שלנו להקשיב לרצונות המקוריים שלנו.

שבת שלום, -חנן-

---

[1] רמב"ם הל' מתנות עניים: "שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ.. ומַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל".