‏הצגת רשומות עם תוויות ויקרא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ויקרא. הצג את כל הרשומות

פרשת בחוקותי - גלות ושמיטה

"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".
חלק נרחב מפרשת השבוע שלנו מוקדש ל'קללות', רשימת מאורעות לא נעימים העלולים להתממש במידה ולא נלך בדרכי השם. התוצאה המרכזית של העוונות הינה כמובן הגלות, ה"רווח" כביכול שנוצר מן הגלות מתואר בפסוקים כהשלמה לשנות השמיטה שעם ישראל לא שמר כשהיה על אדמתו.
בפרשה הקודמת, בה קראנו על מצוות השמיטה, ישנו פסוק מיוחד במינו "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר", ממנו לומדים חכמים - "מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". השמיטה מלמדת על כלל המצוות. אם כן, השמיטה היא מטרת הגלות ותמצית כל המצוות, מה מיוחד כל כך בשנת השמיטה?
מצוות השמיטה היא בעצם דרישה מהאדם להתנתק במשך שנה שלמה ממקור הפרנסה שלו, ממושא ההשקעה שלו, אחיזתו בארץ – האדמה. בנוסף, הלכה ייחודית קובעת כי אין השמיטה נוהגת מן התורה אלא כשרוב ישראל בארצו. בהתחשב בעובדה שהגאולה לפי הנביאים מוגדרת כאשר עם ישראל יושב בארץ ישראל[1], נמצאנו למדים כי השמיטה הינה ריסון אופורית הגאולה.
כשעם ישראל חוזר לארצו קיים חשש מתמיד שמרוב עושר כלכלי וברכה בחקלאות, ינטוש את דרכי הא-ל, ישכח את המשפיע ויבעט במקור כל הטוב. לכן ה' מצווה אותנו פעם בשבע שנים להיזכר איך זה להיות בלי אדמה, בגלות, ומתוך כך להעריך את המתנה הגדולה שניתנה לנו. סיבת היציאה לגלות המתוארת בפרשתנו היא אי-קיום מצוות שמיטה, או במילים אחרות: הכפירה בטובה מתוך עושר. התרופה לכך היא הניתוק מהארץ, אחרי מספיק זמן בגלות נלמד להעריך.
לצערנו ישנם עדיין יהודים שלא מעריכים את המתנה שנקראת גאולה, מדינת ישראל. חז"ל צפו תופעה זו, וסיפרו לנו (פסיקתא רבתי לז,ב) ש"בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, משמיע להם לישראל ואומר: ענוים! הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים – ראו באורי שזורח". מלך המשיח עומד על גג בית המקדש, ועדיין יש כאלה שלא מאמינים[2] (!) על כך הסביר הרב צבי יהודה קוק שאנחנו מתפללים כל יום "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן", שלא נהיה עוורים, שנדע לזהות את תהליכי הגאולה.

"מועדים לשמחה לגאולה שלמה"    שבת שלום, -חנן-



[1] "וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת"(ירמיה), "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם"(עמוס) ועוד רבים, הגדרת הגאולה כקיום תורה ומצוות אינו מקורי. יחד עם זאת, קיום התורה מחזק את אחיזתנו בארץ.  ועיין אור החיים ויקרא כה,כה-כח.
[2] לפי הסיפור הזה, קיימת דרך להוכיח לאותם אנשים שזו אכן הגאולה והיא: אור המשיח שזורח. מהו אותו אור? נביא את דברי הרב קוק ולא נוסיף: "אורו של משיח כשזורח בלב הוא מלמד לכבד את הבריות כולם"(קובץ א, תתצא).

פרשת בהר - עבדות וחירות

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד... כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ"
פרשת בהר היא אחד משלושת המקומות בהם עוסקת התורה בנהלי העבדות. השבוע ננסה לברר מהי העבדות, האם היא לגיטימית, ולסיום: מהי חירות.
בעם ישראל, הגעה למצב של עבדות יכולה להיגרם אך ורק כתוצאה ממצוקה כלכלית. מצוקה הנובעת מחוסר יכולת לשלם גניבה או מצוקה מזדמנת במהלך החיים. המכירה נעשית בצנעה ובדרך כבוד, במהלך העבדות חל איסור על האדון להעביד העבד בעבודות סתמיות או בזויות ובעבודות שאין להם קצבה ("תעמיס עד שאומר לך מספיק"). בנוסף, חלה חובה על האדון לספק לעבדו איכות חיים באותה רמה שלו עצמו.
נמצאנו למדים כי העבדות היא שיטה חברתית לתמיכה מכבדת באזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני. שיטה זו באה למנוע מצב בו העניים מתביישים מהעזרה הניתנת להם באמצעות קצבאות וכספים אחרים[1]. העבדות הינה הכרח המציאות כאשר הפערים החברתיים גדולים.
כנימוק הגבלות העבדות מסיים ה' את הפרשיה במילים "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". משפט זה תמוה, שהרי אם עבדות היא מצב דיעבדי אליו נקלע האדם, מדוע עם ישראל נמצא במצב עבדות כבר מרגע לידתו? ידועים דברי חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", אך כיצד ניתן להגדיר 'עוסק' כאדם בעל חירות? ועוד בתורה המלאה הגבלות וחוקים, זהו פרדוקס שצריך לתת עליו את הדעת.
ראשית, נגדיר את הביטויים מחדש. משל למה הדבר דומה, לספינה שבמהלך ההפלגה, פרצה סערה איומה בלב ים. מערכת ההיגוי של הספינה התקלקלה והאנייה הייתה נתונה ל"רחמי" הגלים העזים. כל גל שבא העיף את הספינה אל האוויר ולאחר נפילתה שוב הכו הגלים ללא הרף. מספר קילומטרים משם, נתקלה ספינה נוספת בתוך אותה סערה איומה, אך מערכות ההיגוי שלה נשארו תקינות, ויחד עם הצוות המיומן הצליחו לנווט את האנייה על מסלולה על אף הגלים והרוחות.
אם נשאל אדם, היכן הוא מעדיף לבלות את טיולו – וודאי שיעדיף את הספינה התקינה על פני הספינה המקולקלת, ולא משנה כמה הספינה השניה יותר גדולה, מרווחת ויפה מהשניה. אך מדוע? הרי הספינה הראשונה יותר חופשית! היא הולכת עם כל גל, כל רוח, איננה "כבולה" ומשעממת כמו האנייה השטה רק על הדרך הישרה, עם מערכת היגוי שאיננה מאפשרת שום נטייה ימינה או שמאלה "סתם כי בא לי".
אלא מובן לכל בר דעת, שהספינה ה"חופשית" משועבדת באמת לכל גל ורוח, היא איננה בת חורין לבצע את משימתה. דווקא האנייה ה"משעממת", בעלת מערכת היגוי התקינה מסוגלת להתגבר על הגלים ולבצע את יעודה, רק היא בת חורין באמת, היא מסוגלת לממש את ה"אני העצמי" שלה, להפליג בים ולא לטבוע.
החופש הוא האפשרות של האדם לעשות מה שהוא רוצה. אדם רוצה סוכריה כי זה מתוק, והוא פשוט אוכל אותה, הוא חופשי. לעומת זאת, החירות הינה האפשרות לרצות מה שאני רוצה. למה אני רוצה את הסוכריה? כי זה מתוק? והרי זה לא בריא, לכן אני באמת רוצה להימנע מהסוכריה. החירות היא היכולת להחליט באמת לא להיכנע לתאוות.
"מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת" אל תקרי חָרוּת אלא חֵירוּת. התורה מחנכת אותנו לחזור לעצמנו, להאמין ביכולת שלנו להקשיב לרצונות המקוריים שלנו.
שבת שלום, -חנן-


[1] רמב"ם הל' מתנות עניים: "שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ.. ומַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל".

פרשת אמור - הכהנים

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו... לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִים וְהָיוּ קֹדֶשׁ".
שמו של ספר ויקרא כפי שמופיע מספר פעמים בתלמוד הינו "תורת כהנים"[1], זאת בעקבות תוכנו העוסק רבות בזהות הכוהנים, תפקידם וההגבלות הקשורות בו. השבוע ננסה להבין על קצה המזלג מי הם הכהנים וממה נובע ייחודם.
נתבונן בפסוק הראשון של פרשתנו. ר' חיים בן עטר שואל: אחרי המילים "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" לא מובא שום תוכן, מהו הדבר שאותו צריך לומר להם? מיד הכתוב ממשיך "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", מה משה אומר אל הכהנים? אלא שיש כאן שתי אמירות, אמירה ראשונה היא: כהנים יקרים, אתם בניו של אהרן, המעמד המיוחד שלכם נובע מן העובדה שאתם זרעו של אהרן. כאן מגיעה האמירה השניה- לכן זה מחייב אתכם להיות דומים לאהרן, להתנהג בקדושה ובאצילות. אם כן, קדושת הכהנים נובעת מהייחוס, זהו המימד החוזר שוב ושוב בספר תורתם של הכהנים, ספר ויקרא.
לעומת זאת, בספר שנתחיל בחודש הבא, תוקף מעמד הכהונה מקבל מימד שונה. בספר במדבר, ספרה של האומה, אנו נפגשים בפינחס, אשר ההצדקה לכהונתו מנומקת בצורה מיוחדת: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כהונתו באה בעקבות התרומה שלו לעם ישראל, מכח העם הוא נוחל כהונה. מקור הסמכות הכהנית הוא דו ממדי - בפרשתנו במקום גבוה, ובפרשת פנחס מקורו באומה.
על מנת שיהיה כוח לרומם את העם צריך מישהו שיהיה חיצוני לעם במידת מה, לכן יש צד בכהונה שהוא נשגב ומרוחק, כדי לרומם את האדם הפשוט. בפרשתנו מובלט הנשגבות של הכהנים בכך שהם לא נחשפים למשברי החיים: אין עליהם עול פרנסה[2], הם מרוחקים מכל מוות, ואף אסורים באישה הנושאת עמה משבר גירושין. לעומת זאת ספר במדבר כשמו כן הוא, ספר התמודדות עם הקשיים, עם המדבר. מהצד הזה, פנחס קיבל את הכהונה בזכות הקשר שלו לעם ועזרתו לעם ישראל, הכהונה היא מכח העם כולו, על כל גווניו. 'הגוף הבוחר' את פינחס הכהן הוא כל מגזרי האומה כאחד.
נמצאנו למדים שהכהונה בעם ישראל תקפה בזכות ובסגולה.
שנזכה לראות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם,   שבת שלום, -חנן-



[1] נעיר, שבברית החדשה קרוי ספר ויקרא בשם: "של הלויים" (Leviticus). הדבר מעיד על הנסיון לבטל כל קדושה עצמותית ביהדות. לפי טעותם, כהמרת הכהנים ללויים במהלך השנים, כך המרת עם ישראל למאמיני אותו האיש. בגרעין התיאלוגיה מונחת הכפירה בסגולה.
[2] אנקדוטה בנושא. באחת משיחותי בעיר יפו עם שמואל הספרי, איש ביקורת המקרא, אמר: "ניתן לומר שהכהנים הם פרזיטים שחיים על חשבון העם, גובים מעשרות ושובעים שיירי קרבנות, אך אפשר לראות שהם מקודשים לתפקיד רם דרג ולכן אין הם מתפרנסים בעצמם, מעין שליחים של העם. הכל תלוי בשאלת האידאליות של התורה".

פרשת ויקרא - הקרבנות

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
השבוע אנחנו מתחילים לקרוא בספר חדש, בו הנושא המרכזי הוא אחד הנושאים הטעונים ביותר ביהדות, הלוא הוא – הקורבנות. השבוע ננסה לסקור את הנושא על קצה המזלג, ובעזרת השם בשבוע הבא ניכנס לעובי הקורה ונדון בשאלות מהותיות.
כשאנו ניגשים לפן הסמנטי של המילה, מיד מזהים את השורש ק.ר.ב. הקרבן הוא דרך של האדם, היציר הנברא, להתקרב אל הא-לוה, הבורא. השורש ק.ר.ב מזכיר לנו גם את המילה קרביים, שפירושה איברים פנימיים, נמצא אפוא כי הקרבן מקרב את האדם בפנימיותו לא-לוהים.
מבחינה היסטורית, הקרבן הראשון בתולדות האנושות הינו קרבנו של הבל[1], "וְהֶבֶל הֵבִיא.. מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". השאלה המתעוררת היא: מה ראה הבל להקריב לה'? ניתן לומר שהבל הביא חטאת על חטא אביו, או אולי קרבן תודה על הצלה. מכל מקום אנו רואים נטייה קמאית בנפש האדם להקריב קרבן כאקט פולחני לא-לוהים. אז הבל עשה חשבון: הקִרְבה הכי גדולה היא להקריב את עצמי, אבל זו דרישה גדולה מדי, אז הקריב את הדבר הבא בסדר העדיפויות, מקור פרנסתו[2] – הצאן.
הקרבן האחרון המסופר לנו בתנ"ך, נמצא בספר יחזקאל, בפרק של הפטרת השבוע, פרשת 'החודש'. ה' מספר ליחזקאל על הקרבנות לעתיד לבוא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָשָׁם וְאֶת הַחַטָּאת... לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם". אנו מוצאים נדבך נוסף בהקרבת הקרבנות  לעתיד לבוא והוא: קידוש האדם. המילה קידוש פירושה: הַפְרשה[3].
נסכם, הקרבן פועל שני פעולות לכאורה נגדיות; מצד אחד קרבה, מצד שני הפרשה. אלא שהכיוון הוא אחד: כלפי הא-לוהים. הקרבן מקדש אותנו ואת הבהמה מן הטומאה, ובכך אנו מתקרבים לאבינו שבשמיים.
פתחנו כאן כיוון אחד בעניין הקרבנות, בשבוע הבא בעזרת השם נמשיך להתעמק.
שבת שלום, -חנן-



[1] לכאורה לפי סדר הפסוקים, משתמע שקין הוא המקריב הראשון. אלא שכלל ידוע בשפה המקראית, כאשר הנושא קודם לנשוא המשמעות היא: עבר מוקדם, "והבל הביא" ולא "ויבא הבל", נמצא כי הבל הוא המקריב הראשון.
[2] בהקשר לחשיבות הבעלות על הממון, נזכיר את הוגה הדעות הצרפתי פייר פרודון שאמר כי הגדרת האדם כבעל רכוש היא תחילת היווצרות המחלוקות.
[3] "קדושים תהיו" מסביר רש"י: פרושים תהיו.