"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי
אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז,
תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה
וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת
אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה
בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".
חלק נרחב מפרשת השבוע השניה שלנו מוקדש ל'קללות';
רשימת מאורעות לא נעימים העלולים להתממש במידה ולא נלך בדרכי הא-ל. בראש האירועים,
התוצאה המרכזית של העוונות הינה הגּלות. בפסוקים לעיל מצויירת הגלות כעין 'תשלום'
שעם ישראל פורע כלפי הארץ, 'חוב' על השמיטה שלא
שמר כשהיה על אדמתו. מה הקשר בין הגלות לשמיטה? באופן פשוט, כשעם ישראל לא יהיה
בארץ, האדמה תוכל 'לנוח', לא יהיה מי שיעבוד בה[1]. אך
נרצה להעמיק טיפה.
ממש לפני שנגיע לחלק של הקללות, בפרשת 'בהר'
נקרא על פרטי אותה מִצְות שמיטה, אשר בראשית
הדיבור עליה נמצא פסוק מיוחד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מהמילים המודגשות לומדים חכמים - "מה
שמיטה נאמרו כְּללותיה ופְרטותיה ודִקדוקיה מסיני, אף כל המצוות כולן נאמרו כְּללותיהן
ודִקדוקיהן מסיני"(ת"כ א). במילים אחרות: השמיטה מלמדת על
כלל המצוות בתורה. מה מיוחד בה? ראינו שהיא סיבת/מטרת הגלות, ובנוסף היא תמצית
כל המצוות.
באופן בסיסי, מצוות השמיטה היא פשוט דרישה
מהאדם להתנתק במשך שנה שלמה ממקור הפרנסה שלו,
ממושא ההשקעה שלו, מאחיזתו בארץ – מהאדמה. בדומה לשבת הדורשת מאיתנו להתנתק מהציביליזציה והקידמה ל25 שעות, השמיטה מבקשת
את זה לשנה תמימה. הלכה ייחודית קובעת כי אין השמיטה נוהגת מן התורה
אלא כשרוב עם ישראל נמצא בארצו. דבר מעניין לאור העובדה שהגאולה לפי הנביאים
מוגדרת כישיבת עם ישראל בארץ ישראל[2], השמיטה היא בעצם ריסון
אופורית הגאולה. חזרתם לארץ? הפרחתם את השממה? זה הזמן לִשְבּוֹת לְעִתים.
כשעם ישראל מתקבע בארצו, קיים חשש מתמיד
שמרוב עושר כלכלי וברכה, ינטוש את דרך ה', ישכח את המשפיע ויבעט במקור כל הטוב.
לכן הקב"ה מצווה אותנו פעם בשבע שנים להיזכר איך זה להיות בלי אדמה, בגלות,
ומתוך כך להעריך את המתנה הגדולה שניתנה לנו. ולנו הקטנים, השם מבקש פעם בשבוע – stop, שבת, זכור מה אתה, מהם סדרי העדיפיות בחיים, אל 'תִשְׁתכר'
מהפרנסה והטכנולוגיה. אתמול שמעתי, שבתוך סערת המרכולים, תלה אדם שאינו דתי, בעל
עסק בצפון את השלט הבא: "החלטנו לסגור בשבת, לא בגלל דרעי, בגלל שמגיע לנו גם
קצת לעצור".
סיבת היציאה לגלות המתוארת בפרשתנו היא
אי-קיום מצוות שמיטה, או במילים אחרות: הכפירה בטובה מתוך עושר. התרופה לכך
היא הניתוק מהארץ, אחרי מספיק זמן בגלות נלמד להעריך. שנזכה להעריך ולהוקיר מתוך השפע,
פרטי וכללי. וגם לעצור מדי פעם, לקבל פּרוֹפורציה.
"עד שֶבָּאת, שָבָּת, והצלת אותי,
וכמה שטוב שֶבָּאת" (אמיר א.) שבת
שלום, חנן
[1]
השבוע, תוך עיון בהלכות עדות בבית יוסף, בשאלה מדוע 'סוחרי שביעית'
האמורים במשנה אינם נזכרים כפסולי עדות בהלכה, נתקלתי במשפט הבא: "משום דהאידנא,
ליכא לישראל שדות בארץ ישראל". ואשרינו שזכינו.
[2]
"וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת"(ירמיה),
"וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם"(עמוס) ועוד רבים, הגדרת הגאולה
כקיום תורה ומצוות אינה מקורית. יחד עם זאת, קיום התורה מחזק את אחיזתנו בארץ. לעיון
נוסף: אור החיים, ספר ויקרא פרק כה פס' כה-כח.
