סעודת פורים בליל שבת

 דיני "פורס מפה ומקדש"

בשנה בה חל פורים בערב שבת קדושת הפורים מתערבת בקדושת השבת. יש בכך תוספת קדושה ושמחה, אך יש גם להקפיד לשמור על אופיו המיוחד של כל יום.

אם רוצים לחבר את סעודת הפורים עם סעודת השבת. יש לפעול לפי המפורט להלן:

א. מתפללים מנחה גדולה מבעוד יום.

ב. מתקלחים מתארגנים ומתלבשים לשבת, ולאחר מכן מתחילים את סעודת הפורים.  שימו לב! יש לתכנן את מנות הסעודה כך שיהיה אפשר לאכול לתיאבון גם לאחר קבלת שבת, לכבוד סעודת השבת. לכן כדאי להתחיל את הסעודה לפנות ערב.

ג. בכניסת שבת (17:15 בשנת תשפ"א) מפסיקים את הסעודה, מדליקים נרות בברכה ומקבלים את השבת במזמורי 'קבלת שבת'.

ד. מכסים את הלחם, אומרים את נוסח הקידוש בלבד ללא ברכת "הגפן" (כי ברכו על היין במהלך סעודת פורים), אוכלים לחם לפחות שיעור כביצה בלי נטילת ידיים והמוציא (כי ברכו בסעודת פורים), וממשיכים את מנות הסעודה. 
(שו"ע רעא סעיף ד | חזו"ע שבת חלק ב עמ' ע')

ה. בסיום הסעודה מברכים ברכת המזון ואומרים 'רצה', אך לא אומרים 'על הנסים', ואחר כך מתפללים ערבית של שבת.
(משנ"ב תרצ"ה ס"ק ט"ו | חזו"ע פורים)

יש לציין כי לדעת האריז"ל (מובא בכף החיים אות כו), במידה ומחבר את סעודת הפורים עם סעודת השבת, מברך ברכת המזון, מתפללים ערבית, קידוש, נטילה, המוציא ואז סעודת שבת כרגיל.

פרשת בהר בחוקותי - תרופה לשיכרון

"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז, תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".

חלק נרחב מפרשת השבוע השניה שלנו מוקדש ל'קללות'; רשימת מאורעות לא נעימים העלולים להתממש במידה ולא נלך בדרכי הא-ל. בראש האירועים, התוצאה המרכזית של העוונות הינה הגּלות. בפסוקים לעיל מצויירת הגלות כעין 'תשלום' שעם ישראל פורע כלפי הארץ, 'חוב' על השמיטה שלא שמר כשהיה על אדמתו. מה הקשר בין הגלות לשמיטה? באופן פשוט, כשעם ישראל לא יהיה בארץ, האדמה תוכל 'לנוח', לא יהיה מי שיעבוד בה[1]. אך נרצה להעמיק טיפה.

ממש לפני שנגיע לחלק של הקללות, בפרשת 'בהר' נקרא על פרטי אותה מִצְות שמיטה, אשר בראשית הדיבור עליה נמצא פסוק מיוחד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מהמילים המודגשות לומדים חכמים - "מה שמיטה נאמרו כְּללותיה ופְרטותיה ודִקדוקיה מסיני, אף כל המצוות כולן נאמרו כְּללותיהן ודִקדוקיהן מסיני"_{(ת"כ א)}. במילים אחרות: השמיטה מלמדת על כלל המצוות בתורה. מה מיוחד בה? ראינו שהיא סיבת/מטרת הגלות, ובנוסף היא תמצית כל המצוות.

באופן בסיסי, מצוות השמיטה היא פשוט דרישה מהאדם להתנתק במשך שנה שלמה ממקור הפרנסה שלו, ממושא ההשקעה שלו, מאחיזתו בארץ – מהאדמה. בדומה לשבת הדורשת מאיתנו להתנתק מהציביליזציה והקידמה ל25 שעות, השמיטה מבקשת את זה לשנה תמימה. הלכה ייחודית קובעת כי אין השמיטה נוהגת מן התורה אלא כשרוב עם ישראל נמצא בארצו. דבר מעניין לאור העובדה שהגאולה לפי הנביאים מוגדרת כישיבת עם ישראל בארץ ישראל^[2], השמיטה היא בעצם ריסון אופורית הגאולה. חזרתם לארץ? הפרחתם את השממה? זה הזמן לִשְבּוֹת לְעִתים.

כשעם ישראל מתקבע בארצו, קיים חשש מתמיד שמרוב עושר כלכלי וברכה, ינטוש את דרך ה', ישכח את המשפיע ויבעט במקור כל הטוב. לכן הקב"ה מצווה אותנו פעם בשבע שנים להיזכר איך זה להיות בלי אדמה, בגלות, ומתוך כך להעריך את המתנה הגדולה שניתנה לנו. ולנו הקטנים, השם מבקש פעם בשבוע – stop, שבת, זכור מה אתה, מהם סדרי העדיפיות בחיים, אל 'תִשְׁתכר' מהפרנסה והטכנולוגיה. אתמול שמעתי, שבתוך סערת המרכולים, תלה אדם שאינו דתי, בעל עסק בצפון את השלט הבא: "החלטנו לסגור בשבת, לא בגלל דרעי, בגלל שמגיע לנו גם קצת לעצור".

סיבת היציאה לגלות המתוארת בפרשתנו היא אי-קיום מצוות שמיטה, או במילים אחרות: הכפירה בטובה מתוך עושר. התרופה לכך היא הניתוק מהארץ, אחרי מספיק זמן בגלות נלמד להעריך. שנזכה להעריך ולהוקיר מתוך השפע, פרטי וכללי. וגם לעצור מדי פעם, לקבל פּרוֹפורציה.

            "עד שֶבָּאת, שָבָּת, והצלת אותי, וכמה שטוב שֶבָּאת" _{(אמיר א.)}  שבת שלום,  חנן

---

[1] השבוע, תוך עיון בהלכות עדות בבית יוסף, בשאלה מדוע 'סוחרי שביעית' האמורים במשנה אינם נזכרים כפסולי עדות בהלכה, נתקלתי במשפט הבא: "משום דהאידנא, ליכא לישראל שדות בארץ ישראל". ואשרינו שזכינו.

[2] "וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת"_(ירמיה), "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם"_(עמוס) ועוד רבים, הגדרת הגאולה כקיום תורה ומצוות אינה מקורית. יחד עם זאת, קיום התורה מחזק את אחיזתנו בארץ. לעיון נוסף: אור החיים, ספר ויקרא פרק כה פס' כה-כח.

פרשת כי תשא - חזון השבת

וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ; אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת.. וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. _{(עליה ראשונה)}

בפרשת השבוע נמשיך לקרוא על הציווי להקמת המשכן. בסיום ההוראות לבניית המשכן, 'הושחלו' לפרשה מספר פסוקים בדבר קדושת השבת וחשיבותה. על הקשר בין שבת למשכן כבר עמדו חז"ל במספר מקומות, לדוגמא: המלאכות שנעשו במשכן הן האסורות בשבת, בניית המשכן אינה דוחה שבת­ _(רש"י). בעומק, הקשר הוא שהשלמת המשכן אחרי העמל הרב, דומה לשבת אחר ששת ימי בראשית[1]; בריאת העולם הפיזי, ובריאת העולם הקטן של השכינה.

סמיכות פסוקי השבת לבניית משכן נשנית פעם נוספת בתחילת פרשת ויקהל, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" _{(פרק לה)}. אלא שיש הבדל מסויים שננסה לעמוד על מהותו: בפרשתנו, השבת מגיעה אחרי ענייני המשכן, ובפרשת ויקהל השבת מופיעה לפני בניית המשכן וכליו.

במסכת שבת ישנה מחלוקת מרתקת בדין אדם שאיבד את חשבון ימי השבוע ואין לו אפשרות לברר, רב הונא פוסק שעליו לספור שישה ימים מאותו רגע, ולשמור את היום שאחריהם. כנגדו- "חייא בר רב אומר: מְשמֵּר יום אחד ומונה שִשה", להיפך, קודם שומר יום אחד, ולאחריו סופר שישה ימים. כשהגמרא תוהה מה יסוד המחלוקת, היא עונה: "מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון". דהיינו מנקודת מבטו של הבורא – שבת היא היום השביעי, אך ממבטו של האדם שנברא בערב שבת – שבת היא היום הראשון, ולאחריו מתחיל השבוע. אצלנו, ה' מצוה על המשכן, ולכן שבת חותמת, בפרשה הבאה בני ישראל מְבצעים, ולכן שבת פותחת.

אם נעמיק יותר בהבדל שבין הבריאה הא-להית ליצירה האנושית נראה דבר מהותי. אצל ה' אין פער בין הכוונה לביצוע; "בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים", "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה", ומשום שכך, צופה מראש את התוצאה- "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית". לעומתו, האדם עושה מעשים ואין לו ודאות כלל לאן יובילוהו, "חוק התוצאות הבלתי חזוּיוֹת". אז מה עלינו לעשות? אופציה ראשונה – לשבת בחיבוק ידיים ולתת לעולם להתנהל מאליו. על כך שנינו: "כל מקום שנאמר וַיְהִי אינו אלא לשון צער", כשהדברים פשוט הווים, הסוף מצעֵר.

כתרופה לחוסר אונים זה נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא את מתנת השבּת. זהו לא עוד יום מנוחה שבועי, זו הצצה למטרה שבסוף הדרך- "מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא". יום אחד בו אנחנו לא עושים, אלא מְדמִים, חוֹוים ומתקדשים. המשכן הוא אי של שכינה, של אידיאליות באמצע המדבר. השבת היא אי של נחת, שלום וחזון בשטף היומרה של החיים. בציווי, ה' חותם בשבת, זהו סדר הדברים. יחד עם זאת, השבת שלפני המלאכה מזכַּה אותנו בטעימה של היעד, נותנת לנו כח ומורַה לנו כיוון לקראת העבודה.

            "לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת" _{(ב"ר יא)}   שבת שלום,  חנן ש.

---

[1] עיקרי הדברים שמעתי מהרב זקס.- ביטויי המקרא בשבת ובמשכן דומים להפליא; בשבת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל   אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" | ובמשכן: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".