פרשת במדבר - כוחה של קהילה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה, וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם. וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.. קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'. _{עליית שישי}

חומש חדש, חודש חדש, אור חדש וכוחות חדשים. ספר במדבר שנתחיל בשבת, מהווה המשך ישיר של פרשת פקודי החותמת את ספר שמות; הפסוק האחרון שם עוסק בתנודות הענן בהתאם למסעי בני ישראל- "עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם", ופרשתנו ממשיכה בתיאור סדר המסעות. בסיום הפרשה, כחלק מסדרי המחנה במדבר, מורֶה הקדוש-ברוך-הוא למשה להטיל את עבודת המשכן[1] על הלויים, במקום הבכורות. לפני שנעסוק בַּהחלפה, נשאל מדוע מלכתחילה הבכורות נבחרו לעבודה?

בפשטות ניתן להסביר שברגע שכל משפחה מעם ישראל שולחת את בנה הבכור לעבוד במקדש, הרי שכל בית אב בעם שותף פעיל בעבודת המקדש. ועוד יש לומר[2], שכשאחד הבנים במשפחה נשלח למקדש, בסופו של דבר, יהיה בכל משפחה מישהו קרוב יותר לרוחניות, וממילא הוא ישפיע בחזרה על משפחתו. הבחירה בבכורות אינה מקרית בעקבות מכת בכורות, אלא החלטה מדוייקת של ה'- יש כאן אלמנט של שותפות מצד המשפחה לבית המקדש, והשפעה חיובית בכיוון ההפוך מן הקודש אל המשפחה.

ולמרות ההסברים הללו, בפרשתנו נבחרים הלויים להחליף את הבכורות. לפי הכתוב, הדבר נבע מחטאם של הבכורות במעשה העגל ונאמנותו של שבט לוי. אך נראה לי, שיד ההשגחה סידרה כך משום שבחירה כזו מבטאת מַעֲבר לצורה אחרת של עבודה בבית הבחירה. כעת, במקום שכל משפחה תשלח נציג, לוקחים שבט שלם, ומייעדים אותו בלבד לעבודת ה', להיות שליחי העם במקדש, ומורי התורה לעם ישראל בכל מקום. יש כאן אמירה חשובה.

מצד אחד, כמו שאמרנו, זה מאוד נחמד שמכל בית אב יש אחד שמיועד להיות משרת ה'. אבל כשיש בכל משפחה אחד כזה, הוא קצת בודד בתפקידו ואפילו חריג במשפחתו, ואין לו האפשרות לצרף אליו עוד כח מהבית. במובן מסויים, הוא צריך 'לִשְֹחוֹת נגד הזרם' המשפחתי שאינו נמצא במקום (הגשמי והרוחני) שלו. כשמגדלים שבט שלם להיות משרתי ה', הם גדלים על אותו חזון, מינקות ועד זקנה; בגן, בבית הספר ובתנועות הנוער. באופן זה, אולי קל יותר, ונכון יותר, להשפיע כלפי חוץ, כשיש שבט שלם כזה, במקום נציגוּיוֹת בודדוֹת ומפוּזרוֹת.

נראה לי לומר כי זהו כוחה של קהילה. ה'ביחד', הקהילה, מאפשרת לחבריה להיות שותפים בחזון מסויים, לחלוק אתגרים משותפים, לכוון לסולם ערכים מסויים, ולסייע האחד את השני בהליכה בעקבות החזון הזה. מתוך כך, כמובן, ההשפעה כלפי חוץ לא תאחר לבוא, בצורתה המעולה יותר.

            שנזכה "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד" _הפטרה           שבת שלום,  חנן ש.

---

[1] אגב "עבודת המשכן", ראיתי לנכון להביא את דברי ה'כלי יקר': "קשה, למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים? וכי בשביל שלא נפסלו בעגל, יטיל עליהם עבדות זה? אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים, ולא עבדות".

[2] עיקרי הדברים שמעתי מפי הרב יואב שטרנברג שליט"א.

פרשת כי תשא - חזון השבת

וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ; אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת.. וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. _{(עליה ראשונה)}

בפרשת השבוע נמשיך לקרוא על הציווי להקמת המשכן. בסיום ההוראות לבניית המשכן, 'הושחלו' לפרשה מספר פסוקים בדבר קדושת השבת וחשיבותה. על הקשר בין שבת למשכן כבר עמדו חז"ל במספר מקומות, לדוגמא: המלאכות שנעשו במשכן הן האסורות בשבת, בניית המשכן אינה דוחה שבת­ _(רש"י). בעומק, הקשר הוא שהשלמת המשכן אחרי העמל הרב, דומה לשבת אחר ששת ימי בראשית[1]; בריאת העולם הפיזי, ובריאת העולם הקטן של השכינה.

סמיכות פסוקי השבת לבניית משכן נשנית פעם נוספת בתחילת פרשת ויקהל, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" _{(פרק לה)}. אלא שיש הבדל מסויים שננסה לעמוד על מהותו: בפרשתנו, השבת מגיעה אחרי ענייני המשכן, ובפרשת ויקהל השבת מופיעה לפני בניית המשכן וכליו.

במסכת שבת ישנה מחלוקת מרתקת בדין אדם שאיבד את חשבון ימי השבוע ואין לו אפשרות לברר, רב הונא פוסק שעליו לספור שישה ימים מאותו רגע, ולשמור את היום שאחריהם. כנגדו- "חייא בר רב אומר: מְשמֵּר יום אחד ומונה שִשה", להיפך, קודם שומר יום אחד, ולאחריו סופר שישה ימים. כשהגמרא תוהה מה יסוד המחלוקת, היא עונה: "מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון". דהיינו מנקודת מבטו של הבורא – שבת היא היום השביעי, אך ממבטו של האדם שנברא בערב שבת – שבת היא היום הראשון, ולאחריו מתחיל השבוע. אצלנו, ה' מצוה על המשכן, ולכן שבת חותמת, בפרשה הבאה בני ישראל מְבצעים, ולכן שבת פותחת.

אם נעמיק יותר בהבדל שבין הבריאה הא-להית ליצירה האנושית נראה דבר מהותי. אצל ה' אין פער בין הכוונה לביצוע; "בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים", "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה", ומשום שכך, צופה מראש את התוצאה- "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית". לעומתו, האדם עושה מעשים ואין לו ודאות כלל לאן יובילוהו, "חוק התוצאות הבלתי חזוּיוֹת". אז מה עלינו לעשות? אופציה ראשונה – לשבת בחיבוק ידיים ולתת לעולם להתנהל מאליו. על כך שנינו: "כל מקום שנאמר וַיְהִי אינו אלא לשון צער", כשהדברים פשוט הווים, הסוף מצעֵר.

כתרופה לחוסר אונים זה נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא את מתנת השבּת. זהו לא עוד יום מנוחה שבועי, זו הצצה למטרה שבסוף הדרך- "מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא". יום אחד בו אנחנו לא עושים, אלא מְדמִים, חוֹוים ומתקדשים. המשכן הוא אי של שכינה, של אידיאליות באמצע המדבר. השבת היא אי של נחת, שלום וחזון בשטף היומרה של החיים. בציווי, ה' חותם בשבת, זהו סדר הדברים. יחד עם זאת, השבת שלפני המלאכה מזכַּה אותנו בטעימה של היעד, נותנת לנו כח ומורַה לנו כיוון לקראת העבודה.

            "לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת" _{(ב"ר יא)}   שבת שלום,  חנן ש.

---

[1] עיקרי הדברים שמעתי מהרב זקס.- ביטויי המקרא בשבת ובמשכן דומים להפליא; בשבת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל   אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" | ובמשכן: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".