"וַיֹּאמְרוּ
אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?!
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? ... כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד
אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!"
אנחנו קוראים את הפסוקים, וזה
פשוט לא נתפס. איפה האמונה של עם ישראל? לפני שישה ימים יצאו ממצרים, ראו איך ה'
מכה את פרעה ואת עמו, בקושי הראשון כבר נשברים? האם הם באמת חושבים שה' הוציא אותם
כדי להרוג אותם? השאלה מתעצמת עוד יותר בהמשך הפרשה. שלושה ימים אחרי הנס האדיר של
קריעת ים סוף - תלונה על המים, פחות מחודש אחרי נס המתקת המים – תלונה על האוכל.
אלא שהתורה הקדושה מלמדת
אותנו שיעור חשוב מאין כמוהו: מי שחושב שאמונה זה דבר הנרכש בין רגע – טועה. אמונה
מלווה את האדם כל החיים. למרות שבקריעת ים סוף נאמר "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה
עַבְדּוֹ" - יש משברים, יש שאלות. לפי האמונה הנוצרית האדם אומר "אני
מאמין" (קְרֵדוׂ) וכבר מובטח לו גן עדן.
הקדוש-ברוך-הוא מסבב לנו
נסיונות כדי להיבנות ובכך מזכה אותנו לקנות אמונה. האמונה היהודית, מסביר רבי
יהודה הלוי, אינה בנוייה על מיסטיקה ורוחניות דוגמת "טוב לי – אני
מאמין", אלא נבנית מתוך המורדות ובעיצומן של העליות בחיים. "להגיד בבוקר
חסדך", אבל "אמונתך – בלילות". רק בבניין אמיתי כזה, כשבני ישראל
נכנסים לארץ ישראל ומסתיימת ההנהגה הניסית – הם לא מתפרקים. האמונה בשבילם לא הסתכמה
בחוויה או לימוד, היא הייתה המציאות היומיומית של החיים.
לא פעם אנחנו נתקלים במצבים בחיים בעקבותיהם
צצות שאלות וספקות. הפרשה שלנו משדרת מסר אופטימי של בניין מתוך סתירה. שנזכה
להיבנות יום-יום.
