זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ
מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת,
וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי.. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי,
וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר [הכֹּהן]
בָּעָרֶב.
המצווה שעל שמה נקראת הפרשה, 'חוק' פרה אדומה, היא כביכול הסמל
היהודי להוראה לא ברורה, "חוקה חקקתי"(מדרש רבה יט), מצווה שטעמה
עלום ולא ידוע[1]. השבת ננסה להעמיק: מה לא מובן
במצווה הזו? אפשרות ראשונה להסביר שהקושי הוא
מדוע דוקא פּרה מטהרת מטומאת מת. אך זו אינה קושיה על הפּרה דווקא, ניתן לשאול
באותו אופן גם מדוע המקווה מטהר[2]. כל
דיני טומאה וטהרה הם עמומים במידת מה. אך מה עושה את פרה אדומה לסמל אי-ההשַֹגה?
אפשרות שניה להסביר שהקושי הוא העובדה שהאדם המְטהר,
הכהן, הוא בעצמו נטמא. והלא דברים קל וחומר! אם הוא זה שבכוחו לְטהר את הטמא, קל
וחומר שהוא בעצמו יהיה טהור, וכאן- אין הדבר כך. אלא שנושא זה כלל לא קשה, זה ברור
לגמרי; הכהן מְטהר את האדם, והטומאה יוצאת מהטמא ועוברת לכהן הטהור. הטומאה מתפשטת,
לעומת הטהרה שנותרת במקומה. הדבר מובן גם במעשים שבכל יום; כשהולכים לבקר חולה,
עלולים להידבק במחלה, אבל כשחולה מבקר בריא – הוא לא נדבק בבריאותו. וכן מצינו
הרבה מקרים בהם רופאים שמרפאים חולה נדבקים בעצמם, או פסיכולוג שלאחר כמה זמן משתגע
בעצמו. דוגמא נוספת היא המחקר שפורסם השבוע שמראֶה כי טיפול צמוד באסיר, עלול
להביא את המטפל לפשיעה.
רציתי להציע אפשרות שלישית
והיא שהשאלה הגדולה אינה עצם טומאתו של הכהן, אלא מדוע הכהן נטהר באותו ערב?
למה הטומאה לא עברה אליו בסימטריה? נסביר: הטהרה מטומאת מת כוללת המתנה של שבעה
ימים והזיית מי חטאת. לכן, הכהן שנטמא אמור גם הוא לעבור תהליך דומה, והנה אנו
רואים שהוא נטהר כבר באותו ערב! ננסה
להתבונן בחידוש שב'חוק' הזה.
במסכת אבות (ב,ו) מסופר על הלל ש"רָאָה גֻלְגֹּלֶת
אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ, וְסוֹף
מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן". בתרגום חופשי: הגלגל חוזר, את הִטְבעת ולכן הטביעוּךְ,
וסופו של מי שהרגו אותך – שיֵהרגו גם הם. בקריאה פשוטה, הלל בא לומר לנו שיש מעגל אלימות,
אבל לשם תובנה זו לא צריך להיות חכם דגול. נראה לי להסביר שדרך 'טעות' דקדוקית במשנה,
מלמד אותנו הלל חידוש עצום. הלל נוקט בלשון פּעיל בחלק הראשון; 'הטבעת', 'הטביעוך',
אך בסיום הקטע הוא אומר: ומטביעייך – 'יוּטְבּעוּ',
בצורת סָביל. כְּאוֹמר: אמנם יש מעגל פשע, אך הוא לא אינסופי! אין פְּסימיות,
אפשר למגר את הרוע, ולא על ידי יצירת פושעים נוספים שיטביעו, יש השגחה, יש מנהל
לעולם והוא דואג שהרוע יתמעט, באופן 'סביל' מצד האדם, 'יוטבעו'.
החידוש העיקרי בפרה אדומה הוא שיש תקווה. בדרך הטבע היינו מצפים שתהליך הפרה יהיה רקורסיבי אינסופי-
הטמא נטהר, המטהר נטמא, ואז צריך עוד מטהר בשבילו, שגם הוא יִיטָּמא, וכן הלאה. באה
התורה ואומרת: ביעור הרע יכול להתבצע שלא על ידי עוד רע. טהרה גמורה לכהן, ללא הזדקקות
לעוד פרה ועוד היטמאות. העולם מתקדם למקום טוב ואופטימי, בכלל ובפרט.
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם"!
(יחזקאל לו) שבת שלום, חנן ש.
[1] חשוב להדגיש: אין
מצווה בלי סיבה, גם לפרה אדומה יש, אלא יש מצוות שטעמן נסתר, "הִיא רְחוֹקָה
מִמֶּנִּי"(קהלת ז,כג).
[2] ונביא כאן את לשונו
הזהב של הנשר הגדול בסוף הלכות טהרה: "הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים
הוּא, שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה כְּטִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַיִם, אֶלָּא גְּזֵרַת
הַכָּתוּב הִיא וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב.. וְאַף עַל פִּי כֵן, רֶמֶז
יֵשׁ בַּדָּבָר: כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לִטָּהֵר, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל, טָהוֹר.
וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר. כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר
נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת.
כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי
הַדַּעַת, טָהוֹר".