‏הצגת רשומות עם תוויות בהעלותך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בהעלותך. הצג את כל הרשומות

פרשת בהעלותך - מסע אחר


 נ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל נ
אפשר לומר ש'קו פרשת המים' של ספר במדבר הוא פרשת בהעלותך. עד כה הכל היה מסודר, תפקידים, משכן, מסעות, לויים. פתאום מתחילים משברים; מתאוננים, קברות התאווה, מרים הנביאה, מרגלים וכו'. ממש בתווך, באמצע פרשת השבוע שלנו, נמצאת 'מיני' פרשה, מיוחדת במינה בספר התורה. פרשיית "ויהי בנסוע הארון", התחומה בשתי אותיות נו"ן הפוכות, טומנת בחובה לימוד עמוק וננסה לעמוד עליו השבוע.
בגמרא מובאת מחלוקת, מדוע נכתבה פרשיה זו באופן ציורי זה. דעה ראשונה: "פרשה זו עשה לה הקב''ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה" (שבת קטו). דעה זו רואה את אותיות הנ', ואת הפרשה כנתונה במעין 'סוגריים' (). ואם אין זו מקומה, מדוע בכל זאת ניתנה כאן? עונה הגמרא: "עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה[1] ". מכאן אנו מבינים שתפקידה של התורה הוא לא רק לספר את ההיסטוריה כסדרה, אלא גם להקנות לנו מוסר ודרכים בהנהגת ה' בעולם.
על דעה זו חולק רבי ואומר: "מפני שסֵפר חשוב הוא בפני עצמו". זאת אומרת שבעצם יש לנו שבעה חומשים: בראשית שמות ויקרא, במדבר עד 'ויהי', 'ויהי', מ'ויהי' עד סוף במדבר, דברים. דעה זו מקבלת גם ביטוי הלכתי, כפי שמובא בהמשך (שם), ספר תורה שיש בו רק 85 אותיות, כפרשת "ויהי בנסוע הארון", הרי הוא קדוש ומצילים אותו מדליקה שפרצה בשבת. מה מיוחד בפרשייה זו שמקנה לה מעמד של 'ספר בפני עצמו'? רבינו עובדיה ספורנו כותב שפרשת 'ויהי' הינה התיאור האידאלי של מסע בני ישראל במדבר- "קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו המרגלים, היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחים". פרשיה זו היא בעצם 'הסיפור שלא קרה', ולכן ראויה להיות ספר בפני עצמו, זכרו איך הדברים מתנהלים באופן אידאלי.
בפרשת השבוע אמנם נקרא בעיקר על המצב המצוי במסע; תלונות וחטאים. אך רגע לפני כן, מעמיד בפנינו הקדוש ברוך הוא את המצב הרצוי. פרופסור גבריאלה אוטינגן, פסיכולוגית גרמנִיה, פיתחה שיטת טיפול ייחודית כדי לעזור לאנשים: Mental-contrasting[2]. בטיפול מסוג זה, מתבקש האדם להנגיד את העתיד הרצוי עם המציאות הנוכחית המצויה, ועל ידי כך, על פי מחקריה, מוּנַעִים תהליכים קוגניטיביים ורגשיים בתודעתו המקרבים אותו אל המטרה. התורה הקדושה פותחת לנו פתח ליציאה ממשברים ונפילות, באמצעות העמדת האידיאל לנגד עינינו.
נסיים בדברי הראי"ה קוק, שבתַארוֹ מאפיינים מימות המשיח, כותב כך: "יתדבקו ישראל ועל ידם כל העולם, באורו של משיח על ידי אורהּ של תורה, הוא האור הזוֹרח בפרשת 'ויהי בנסוע הארון'.. אורו של משיח שאינו מִתְיָרֵא מחוּצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר". האור הזה, שמנגיד באופן לאומי כלל ישראלי את האור הגדול מוּל החוצפה, הוא תפקידו של המשיח.


            שנזכה לזכור את הרצוי, לשווֹתוֹ לנגדנו, ולהתקדם.  שבת שלום,  חנן ש.



[1] הגמרא מבינה שהפורענות הראשונה היא הפסוק לפני כן- "ויסעו מהר ה' ", ודורשים נוטריקון: סרו מאחרי ה'. מסבירים התוספות: כתינוק הבורח מבית הספר. הפורענות השניה היא כמובן חטא המתאוננים.
[2] ישנה מחלוקת בישראל כיצד לתרגם את המילה mental. א- נפשי. לפי זה: הנגדה נפשית. ב- שכלי. הנגדה שכלית.

פרשת בהעלותך - נבואה שלא בזמנה

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה.. וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם.. וַיֵּרֶד ה'.. וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים.. וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!
השבת אנחנו מתחילים להיכנס באמת לתקופת השהייה של עם ישראל במדבר, על כל המורכבויות שבה; מתאוננים, חטאים ועוד. בפרשתנו מופיע סיפור קצר המעלה שאלות רבות. משה רבנו מבקש מה' להאציל את סמכויותיו גם לאחרים, מכיוון שאינו יכול לשאת את משא העם לבד. ה' אומר לו שיאסוף שבעים זקנים וימנה אותם לגוף האחראי מתחת למשה רבנו (מעין סנהדרין). הקדוש ברוך הוא בוחר להתגלות בפני אותה קבוצה, ובסיומה של הנבואה נשארים שני אנשים במחנה וממשיכים להתנבאות. עד כאן הסיפור. הדברים ראויים לביאור; ראשית- ממתי האדם הוא זה שקובע את משך הנבואה? זו החלטה של השם. ועוד- מהי 'התנבאות יתר'? מדוע היא שלילית לדעת יהושע? מהי תשובת משה? ננסה להשיב על חלק מן הדברים באמצעות התבוננות מסויימת בפסוקים.
לפי המדרש (ספרי), כל שבט שלח שישה נציגים לסנהדרין, כך שבסך הכול יוצא שבעים ושניים זקנים. אלא, שה' ביקש 70 ולא 72. לכן משה נאלץ לערוך הגרלה מי השניים שיצאו. אלדד ומידד נבחרו דווקא להישאר בסנהדרין, אלא שמחמת מידת הענווה שבהם חשבו שהם לא ראויים, ופרשו. בשלב הזה - הם מתנבאים, ומה תוכן הנבואה? "אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם"[1] (תרגום ירושלמי). הבעיה היא שלפי זה, הדבר המטריד הוא לא עצם ההתנבאות הנוספת בתוך המחנה, אלא תוכן הנבואה. אך מה טעם יש לכעוס על הנביא עצמו? זה השם שבוחר למסור נבואה לנביא.
אלדד ומידד מקדימים את זמנם. הנבואה מגיעה מיד אחרי בקשת הבשר של העם, יהושע שומע אותם אומרים 'משה מת ויהושע מכניס' ומזדעזע, עם של מתאווים יכולים להיכנס לארץ? הם עדיין תינוקות, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק", ומציע לכלוא אותם על כך שלא המתינו בפרסום הנבואה. משה חולק על דרך ההתמודדות ב'מקדימי הזמן' ואומר: הם בעצם מקדמים את העם, מנשאים את מבטו אל המצב האידאלי.
ואכן נבואתם לא מאחרת לבוא, בתוך הסיפור בתורה. הפסוק שלאחר מכן: (יא,ל) "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה", המילה 'וַיֵּאָסֵף' בתנ"ך מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה. משה אמנם לא 'מת' אך התורה מספרת על משבר מסויים בהנהגה - "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה". ברגע הזה יהושע מגלה מנהיגות ומציע למשה לכלוא את אלדד ומידד. גילוי המנהיגות הזה הראה שיהושע יהיה המנהיג הבא של עם ישראל, כנבואתם. משה משיב ליהושע – בעצם ההתנבאות שלהם הם מרימים את רצון העם מבשר, מחומריות, אל עבר הדבר האמיתי – כניסה לארץ.

            שנזכה ויקיים ה' בנו "וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ"(מתוך ההפטרה)        שבת שלום,  -חנן-



[1] ונביא בדרך אגב את המשך דברי התרגום המדהימים: "שניהם כאחד מתנבאים ואומרים - הנה מלך עולה מארץ מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים ושׂרי צבא לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ ישׂראל על בני הגלות; אך האדון (הקב"ה) ניצב להם בשעת צרתם, והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על הרי ישׂראל... ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתענגו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם". ואין מקום להאריך.

פרשת בהעלותך - חוצפה

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה'.. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה.. וַיֹּאמְרוּ.. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא.. וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג.. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אחד מרגעי השפל הגדולים בתקופת עם ישראל במדבר. ערב-רב, קבוצת מצרים שנתלוותה אל העם בצאתו ממצרים, מסיתה את העם להתלונן על המצב. כשאנו באים לברר את מהות התלונה, התורה אומרת לנו שהם "התאוו תאוה", הם רצו להיות תאוים. מה גורם לבן אדם לרצות דבר כזה? הם היו אחרי שנה למרגלות הר סיני והם היו מלאים בתורה, לכן הם התאוו למשהו לבטא את זה. הם רצו לחזור לנורמליות ולהיות בני אדם רגילים. לאילו מאכלים הם משתוקקים? מסביר רש"י שקישואים וחציר אלו ירקות לא מזינים, עצם ההתאוות היא המטרה.
בהמשך הפסוקים מופיע המשבר הגדול, משה מבקש מה' לא להנהיג את העם לבד, עד כדי שימוש בביטוי החריף "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג". משה רבינו היה בעל עצבים של ברזל, שום מצב, קשה ככל שיהיה, לא מצא אותו בלי כוח. גם כאשר כל העם רקד מסביב לעגל הזהב מספר חודשים מוקדם יותר, משה מתמודד עם המצב בקור רוח ומצליח 'לאפס' את העם. אבל התנהגות כזו משה לא מסוגל לסבול, גם ה' מגיב בצורה קיצונית - "ויחר אף ה' מאוד". העם מבקש בשר למרות ששום דבר לא חסר לו, עם ישראל כופר בטובה וזוהי חוצפה שמשה לא מכיל.
כפיות טובה היא עוון חמור מאד, במובן מסוים - החמור ביותר. בספר בראשית מסופר לנו על אדם הראשון שחטא בשני חטאים; החטא הראשון – אכילה מעץ הדעת, והחטא השני - שאמר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי", אומר רש"י: "כאן כפר בטובה". מאז כפיות הטובה של האדם הראשון ישנה בעיה בעולם, והתיקון מתבצע על ידי הכרת טובה. הדבר היחידי שאדם יכול לעשות והבורא לא - זה להגיד תודה לא-לוהים. יש בהכרת הטובה משום השלמת מעשה בראשית; האדם, מקבל השפע, מודה על שניתן לו. לכן, כשהתודה חסרה יש חיסרון בעצם מהותו כנברא. משה מרגיש שהאנושות חוזרת אחורה לחטא אדם הראשון, לכן הוא כל כך מאוכזב.
הגמרא (סוטה מט,ב) מספרת לנו שבתקופת טרום המשיח "חוצפא יסגא", החוצפה תאמיר. הרב קוק מבאר[1] שנשמת משה היא כה עליונה עד שאינה מסוגלת להאיר בתוך החוצפה, אבל אורו של משיח לא מתירא מהחוצפה, מכפיות הטובה של הדור, מעקירת ישובים ומעזיבת התורה. המשיח סופג את החיצים וממנף אותם להתחזקות[2].


שנזכה לראות באורו של משיח במהרה, שבת שלום -חנן-



[1] קובץ ח,קנז. ועוד ממשיך הרב: "הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדם הראשון, ורצו שמשה דוקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר "האנכי הריתי את העם הזה", כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה".
[2] אחד מפירושי חז"ל על הפסוק "ישכיל עבדי ירום ונישא וגבה מאד"(ישעיה נב,יג) סובר שהמשיח יהיה קצת פחות ממשה מצד התגלות התורה (כלומר: הצד הגלוי), אך מצד אחר (הנסתר) יהיה גדול ממשה. (ר' עוד: הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)