פרשת דברים - זה בDNA

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם.

חודשיים לפני הכניסה לארץ ישראל, נושֹא משה נאום פרידה מעם ישראל המשתרע על פני חומש שלם – ספר דברים. הפרקים הראשונים של הנאום עוסקים בתוכחה ובסקירת החטאים של עם ישראל בזמן מנהיגותו של משה. ועל תוכחה זו נאמר במדרש דבר מדהים: "אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדיברות". וממשיך המדרש: "ולא עוד! אלא שעשרת הדברים כשאמרו עליהם 'נעשה ונשמע' לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ואמרו (לעגל) 'אלה אלהיך ישראל'. ודברים הללו (של משה) החזירו את ישראל למוטב, ודיבקום בה' ובתורתו, שנאמר ואתם הדבקים בה' א-להיכם". ננסה להתחקות אחר ייחודיותה של תוכחה זו מתוך המקורות.

משה מוכיח את העם תוכחה שזוכה להשתוות לעשרת הדברות, ואת שונותהּ של תוכחה זו לעומת תוכחה סטנדרטית ניתן לראות בכמה מאפיינים: 1- משה בוחר חטאים מאוד מסויימים מתוך כל העוונות שהיו במדבר^[1]; לדוגמא: לא הזכיר את קברות התאווה, או מחלוקת קורח ועדתו. 2- תוכחה רגילה נעשית בזמן החטא, שהרי עיקר כוונתהּ כדי שלא יחטאו, כאן התוכחה מאוחרת בכמה שנים. 3- משה מוכיח את מי שלא חטא, שהרי בזמן הנאום כבר מתו כל דור המדבר שאליהם לכאורה הדברים מופנים. 4- התוכחה נעשית ברמזים, והפיענוח קשה למדי. 5- החטאים מוזכרים שלא כסדרם הכרונולוגי. כל אלו מכוונים אותנו לכך שיש כאן משהו מיוחד.

אנחנו מבינים שזו לא תוכחה רגילה המיועדת להעמיד את החוטא על טעותו כדי שלא ישוב לחטוא. כאן מדובר בסוג אחר של תוכחה, כזו הבאה לבנות את האדם ולגדלו. הנאום של משה אינו מתייחס לעצם מעשה החטא, אלא מטרת הדברים להסביר לעם ישראל את מעלתו ושרשי מידותיו כפי שהתגלו מתוך חטאיהם. תכלית התוכחה היא לתיקון המידות וללמד את בני ישראל את גובה המעוף השמור למי שמשתמש בכוחותיו כראוי. לכן אמר משה את התוכחה סמוך למיתתו, כך יודעים בני ישראל בוודאות שזה לטובתם, ולא שמשה דואג לנוחות ההנהגה שלו. ברגעים אלו דברי משה נכנסים עמוק ללב השומעים שפתוחים להקשיב.

פעמים רבות בחיים אנחנו רואים אנשים שעושים דברים לא הגונים לטעמנו. מלמד אותנו משה קודם כל לחכות, להמתין. שנית- לזהות מה השורש שמתחת להופעה הנקודתית. לאחר מכן, משה לא בא להזכיר להם את קלקלתם, שיש בזה איסור אונאת דברים^[2], אלא עלינו להנחיל לאדם את עומק מהותו הפנימית, כוחות הנפש, מתוך פרספקטיבה רחבה. וכשמדובר בעם, הזכיר משה חטאים שלאו דווקא השומעים עצמם חטאו, אלא ללמד אותם את הכוחות הטבועים בDNA הלאומי שלהם, ומתוך כך לצמוח ולהצמיח לקראת הכניסה לארץ.

            _{ובהפטרה} "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"! אותו כח בנפש, נהיה לבן        שבת שלום,  חנן ש.

---

[1] ראו כאן בקישור, סיכום טבלאי שהכנתי ובו כל הנסיונות של עם ישראל במדבר.

[2] "לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" (ב"מ נח)

פרשת בהעלותך - נבואה שלא בזמנה

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה.. וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם.. וַיֵּרֶד ה'.. וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים.. וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!

השבת אנחנו מתחילים להיכנס באמת לתקופת השהייה של עם ישראל במדבר, על כל המורכבויות שבה; מתאוננים, חטאים ועוד. בפרשתנו מופיע סיפור קצר המעלה שאלות רבות. משה רבנו מבקש מה' להאציל את סמכויותיו גם לאחרים, מכיוון שאינו יכול לשאת את משא העם לבד. ה' אומר לו שיאסוף שבעים זקנים וימנה אותם לגוף האחראי מתחת למשה רבנו (מעין סנהדרין). הקדוש ברוך הוא בוחר להתגלות בפני אותה קבוצה, ובסיומה של הנבואה נשארים שני אנשים במחנה וממשיכים להתנבאות. עד כאן הסיפור. הדברים ראויים לביאור; ראשית- ממתי האדם הוא זה שקובע את משך הנבואה? זו החלטה של השם. ועוד- מהי 'התנבאות יתר'? מדוע היא שלילית לדעת יהושע? מהי תשובת משה? ננסה להשיב על חלק מן הדברים באמצעות התבוננות מסויימת בפסוקים.

לפי המדרש _(ספרי), כל שבט שלח שישה נציגים לסנהדרין, כך שבסך הכול יוצא שבעים ושניים זקנים. אלא, שה' ביקש 70 ולא 72. לכן משה נאלץ לערוך הגרלה מי השניים שיצאו. אלדד ומידד נבחרו דווקא להישאר בסנהדרין, אלא שמחמת מידת הענווה שבהם חשבו שהם לא ראויים, ופרשו. בשלב הזה - הם מתנבאים, ומה תוכן הנבואה? "אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם"[1] _{(תרגום ירושלמי)}. הבעיה היא שלפי זה, הדבר המטריד הוא לא עצם ההתנבאות הנוספת בתוך המחנה, אלא תוכן הנבואה. אך מה טעם יש לכעוס על הנביא עצמו? זה השם שבוחר למסור נבואה לנביא.

אלדד ומידד מקדימים את זמנם. הנבואה מגיעה מיד אחרי בקשת הבשר של העם, יהושע שומע אותם אומרים 'משה מת ויהושע מכניס' ומזדעזע, עם של מתאווים יכולים להיכנס לארץ? הם עדיין תינוקות, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק", ומציע לכלוא אותם על כך שלא המתינו בפרסום הנבואה. משה חולק על דרך ההתמודדות ב'מקדימי הזמן' ואומר: הם בעצם מקדמים את העם, מנשאים את מבטו אל המצב האידאלי.

ואכן נבואתם לא מאחרת לבוא, בתוך הסיפור בתורה. הפסוק שלאחר מכן: _(יא,ל) "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה", המילה 'וַיֵּאָסֵף' בתנ"ך מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה. משה אמנם לא 'מת' אך התורה מספרת על משבר מסויים בהנהגה - "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה". ברגע הזה יהושע מגלה מנהיגות ומציע למשה לכלוא את אלדד ומידד. גילוי המנהיגות הזה הראה שיהושע יהיה המנהיג הבא של עם ישראל, כנבואתם. משה משיב ליהושע – בעצם ההתנבאות שלהם הם מרימים את רצון העם מבשר, מחומריות, אל עבר הדבר האמיתי – כניסה לארץ.

            שנזכה ויקיים ה' בנו "וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ"_{(מתוך ההפטרה)}        שבת שלום,  -חנן-

---

[1] ונביא בדרך אגב את המשך דברי התרגום המדהימים: "שניהם כאחד מתנבאים ואומרים - הנה מלך עולה מארץ מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים ושׂרי צבא לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ ישׂראל על בני הגלות; אך האדון (הקב"ה) ניצב להם בשעת צרתם, והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על הרי ישׂראל... ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתענגו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם". ואין מקום להאריך.