במוצאי השבת, אחרי הכנות רבות, ניכנס אל חג השבועות, חג מתן
תורה[1].
בניגוד לחגים אחרים, לחג הקציר אין תאריך משל עצמו, הוא תלוי בחג הפסח; חמישים יום
לאחריו. נוהגים לומר בפשטות שבחג הפסח יצאנו לחירות מעול השיעבוד במצרים, חירות
גשמית, ובחג השבועות יצאנו לחירות מן התאוות המיידיוֹת של האדם, חירות רוחנית, 'אל
תקרי חַרות אלא חֵירות'(עירובין נד). השבוע ננסה לעמוד על מהותו של אותו
מעמד כביר בהר סיני. מה גילתה לנו ההתגלות?
בפסוקי התורה העוסקים במועדי השנה ישנה סתירה מסויימת, בחלק
מהחגים כתוב שמטרת החג היא: "לכם" (לדוגמא: במדבר כט,לה),
ובחלק כתוב שהתכלית היא "להשם" (לדוגמא: דברים טז,ח). בגמרא
ישנן שתי דעות המבארות את השוני (פסחים סח,ב): לדעת רבי אליעזר "אין
לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונֶה.. או כולו להשם או כולו לכם". הכוונה היא שלפני כניסת
החג על האדם להחליט לְמה הוא מיעד את החג; אם החליט לה' - אז הוא צריך להתפלל
וללמוד תורה כל החג [ומותר לאכול מעט כדי שלא יתענה]. אם האדם החליט שהחג הוא
לעצמו אזי עליו לאכול לשתות ולשמוח כל החג. לעומתו, רבי יהושע אומר: "חלקהו, חציו
לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש.. חציו להשם
וחציו לכם". וכך גם נפסק להלכה.
הדבר המעניין הוא שבסיום המחלוקת קובעת הגמרא: בכל מקרה- בחג
השבועות אין מחלוקת, לכל הדעות צריך לעשותו חציו להשם וחציו לכם. מדוע? "יום
שניתנה בו תורה הוא". חז"ל מבינים שחג השבועות הוא חג אמצעי, זהו חג שבו
היה חיבור בין שמים וארץ בזמן מתן תורה, לכן הוא חייב להיות גם לה' וגם לכם. מעמד
הר סיני הוא מיצג נבואי ראשוני, אב-טיפוס.
החיבור הזה שהתרחש במעמד הר סיני היה הכרחי כדי למסור את
התורה לעם ישראל. הרב קוק מסביר (ריש מילין, אות א) שיש הבדל בין מסירת
חכמה ממקור חיצוני לבין "רעיון פנימי מקורי". הנשמה מרגישה את ההבדל בין
קבלת ידע מבחוץ לבין תוכן רוחני, שאינו מוגדר במילים. התוכן שקיבלנו בלימוד ממשה
רבינו כל ימי חנותנו במדבר היה כזה המועבר במילים, וחשיבותו רבה כדי לדעת איך ומה
לעשות ביום-יום. לעומת זאת, ההתגלות בהר סיני מסרה לנו דבר המהווה חלק בלתי נפרד
מהנשמה עצמה, אין אפשרות לבטא זאת באותיות ו\או בדיבור רגיל[2].
כשאנו ניגשים ללימוד התורה המוכרת לנו, הכתובה, עלינו לזכור
שהיא מהווה חלק מהחיבור ביננו לבין הקדוש ברוך הוא. כשהחכמה הא-להית מתגלה ללב
האדם, היא מבטאת באישיותו פן ייחודי של החכמה שקדמה לעולם, ומחיה אותו בכל רגע.
ולעתיד לבוא נזכה לחוש זאת בצורה טבעית- "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת
רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי
לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם אַ-דֹנָי"(ירמיה לא). כשהתורה
נחקקת על לוח לבו של יהודי היא מקבלת משמעות נוספת על גבי 'תורת האותיות' (ביטויו של הרב
רא"ם הכהן) המוכרת לנו.
"גַּל
עֵינַי, וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (דוד המלך, יום פטירתו
בחג השבועות) שבת שלום וחג
שמח, -חנן-
[1] נזכיר כאן רמז מעניין לתקופה זו בקשר לגבורת עם ישראל. החג הזה נחגוג 3328
לקבלת התורה בהר סיני. גימטריה למספר זה היא הפסוק המלא: "וַיִּסָּעוּ,
וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָֽדְפוּ
אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹֽב". נתפלל שתהא חיתת מדינת ישראל על העמים (וחצאי
העמים) אשר סביבותינו.
[2] הרמב"ם כותב במורה נבוכים: " קול ה', כלומר הקול הנברא אשר ממנו
הובן הדבור.. הוא הקול אשר יצאה נשמתן בשמעו, והושגו בו שתי הדברות הראשונות".
הרמב"ם קובע סולם בדיבור: א- קול - ללא חיתוך מילים שאינו דיבור, כגון קול השופר,
הרעמים וכו'. זהו רעש ללא תוכן משמעותי. ב- דיבור שיש בו חיתוך מילים. המוכר לנו. ג- קול ללא חיתוך
מילים שהוא דיבור, וזה "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל
דְּבָרִים אַתֶּם שֹֽׁמְעִים"(דברים
ד).
