ספירת העומר - מִסְפַּרִים וסִיפּוּרִים

אנו נמצאים בעיצומה של ספירת העומר, השבוע נתמקד במהות ימי הספירה והרלוונטיות שלהם לחיינו. מבחינה לשונית בצורה פשוטה המילה ספירה מורה על מְנִייַת הימים עד חג השבועות[1]. אך בדרך כלל כשישנה ציפייה גדולה לאירוע חשוב רגילים בני אדם לספור לאחור, כדוגמת המְתנה לחתונה או טיול. אלא נראה לומר שמֵעבר לערכם הפונקציונלי של הימים, כעין 'בדידים' המסייעים לספירה, יש בהם ערך עצמי משלהם.

בעלי המוסר רגילים לומר שראשית תקופת הספירה היא בקרבן העומר המובא ממחרת הפסח והוא עשוי משעורים שהם אוכל גס המשמש מזונם של עניים ובהמות הבית, בעוד שקרבן שתי הלחם המובא בסיום התקופה, בשבועות, עשוי מחיטים, אוכל עדין ויוקרתי של בני המעמד הבינוני והעשירים[2]. בכך כיוונה התורה להורות לאדם על יכולתו לתקן את המידות הבהמיות שבו למידות אדם. כשנתבונן בעצם מעשה הספירה הוא מצמצם מאוד, מגדיר, מציב גבולות של מספרים. אף הכינוי של הספירה "עומר" הוא על שם המידה המקראית. עבודת תיקון המידות אינה 'ספרינט' של רגע אחד, היא דורשת מאיתנו עבודה סיזיפית[3], לעיתים מתישה, הכוללת מדידות ודיוק. זהו עניינה של ספירת העומר, התקדמות איטית בקצב קבוע ומדוד לעבר המטרה - קבלת תורה.

מצד שני, ולכאורה סותר, ימי הספירה הם ימים המזוהים יותר מכל עם תורת הסוד, המימד האינסופי של התורה, זה הפורץ את כל גבולות העולם הזה, המתעלה מעל השכל האנושי. דבר זה נרמז אף הוא במילה 'ספירה', המזכירה את הפועל לְסַפֵּר. סיפור מעניין הוא כזה שאינו רק טכני ומוסר פרטים על הגיבור, אלא יש בו עלילה שלמה, ורב הנסתר על הנגלה. הסיפור של כל אחד מאיתנו הוא הרבה יותר מהסתכלות מדידה על 'איפה הייתי אתמול והיכן היום'. יכול להיות שמבחינה מִסְפַּרִית לא השתנה דבר, אבל הדרך היתה מלאה הרפתקאות, עליות וירידות אשר שינוי את נפשו של הגיבור מן הקצה אל הקצה.

בימי ספירת העומר המקוריים עלו בני ישראל ממדרגת עבדים במצרים למדרגת נביאים בהר סיני. בימים ההם בזמן הזה. עבודתנו היא שכלית ומדוייקת מצד אחד כדי לסור מן הרע, מהכְּבַלים, כל אחד ושיעבודו שלו. מצד שני תהליך תיקון המידות הוא כזה המלא במורכבויות המציאות ועל ידם משתדל האדם להתעלות ולהגיע לדבקות בה', שֶׁבַע יִפּוֹל – צַדִּיק. וָקָם. _{(ע"פ משלי כד,טז)}.

ונסיים בדברי רבי שלום שרעבי (הרש"ש), מגדולי המקובלים במאה ה18 שכתב: "ימים אלו ימי ספירת העומר, הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה"_{(נהר שלום,לב)}.

            שנזכה להתעלות ולהגיע מוכנים היטב לקבלת התורה מחדש,            שבת שלום,  -חנן-

---

[1] מורי ורבי הרב שרקי מסביר שיש התאמה פלאית בין מאורעות הלוח העברי לבין ספירות הקבלה בתקופה זו. בשבוע הראשון שולטת מידת החסד - חל בו חג הפסח המציין את חסד ה' ביציאת מצרים. שבוע שני, מדת הדין-גבורה - יום הזכרון לשואה ולגבורה. שלישי, בו חזרה תפארת האומה בקבלת העצמאות. בשבוע הרביעי, נצח - מידתו של משה רבינו, חל יום הולדתו של חוזה המדינה שאף הוא מילא תפקיד בגאולה מהגלות. חמישי -  בל"ג בעומר, הוא גילוי ההוד, הזוהר של תורת רשב"י. השישי - מיוחד להילולת רמח"ל ביום היסוד שביסוד, הוא שתיקן את מסילת הישרים עבור הצדיקים יסודי עולם. והשביעי - מידת המלכות, מיוחד להשבת עיר המלוכה, ירושלים, לישראל.

[2] אגב הסיבה הישירה לכך היא חקלאית: לעומת השעורה שמבשילה בתחילת האביב, החיטה מבשילה בסוף האביב.

[3] וכך שמעתי כמדומני ממו"ר הרב אליהו מאלי שהרב צבי יהודה התבטא: לתקן מידה אחת לוקח 20 שנה.

שביעי של פסח - הגאולה

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר.. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ- אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד! _{מתוך הקריאה לחג}

אנו נמצאים לקראת סיומו של חג המצות אותו חותם חג מיוחד. השבוע ננסה להבין קצת יותר מה עניינו של חג "שביעי של פסח". רגילים לומר שהחג נקבע משום שבתאריך זה, כא בניסן, התרחשה קריעת ים סוף. אלא שנצטוו ישראל על החג עוד קודם לכן, בהיותם במצרים, שם נראה ממש כי כל עניינו הוא חתימת חג המצות "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לה'[1] ". בנוסף, בחג זה אין אף מצווה מיוחדת מלבד אלו הנמשכות מחג המצות שקדם לו[2]. לנוכח דברים אלו מתחזקת השאלה: מדוע בחר ה' לצוותנו על חג זה?

ואולי דרך תקנת חכמים לקריאה בנביא בכל קריאה בתורה נצליח לברר את התשובה. ביום טוב נקרא בתורה את שירת הים אשר נמצאת בפרשת בשלח. ההפטרה המקובלת בשבת בשלח היא שירת דבורה בספר שופטים, וההקבלה די ברורה; שירת ניצחון, טביעה בים מול 'טביעה' בנחל קישון, שלל המלחמה ועוד. אלא שלמרבה הפלא, בחג הקרוב נקרא הפטרה שונה[3], שירת דוד בספר שמואל "וַיְדַבֵּר דָּוִד לה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו". מדוע?

נסכים שאין שום ספק כי הנושא המדובר ביותר בחג המצות הוא: החירות, או במילים אחרות- הגאולה. ולכל יהודי המושג גאולה מעורר שתי קונוטציות: האחת היא גאולת מצרים והשניה היא הגאולה העתידית[4]. החג הראשון אשר חגגנו לפני כמה ימים מוקדש בעיקרו לגאולת מצרים, דבר המתבטא הן בקריאה בתורה והן בליל הסדר עצמו. החג האחרון, שביעי של פסח, מוקדש לגאולה האחרונה, ולכן אין הפטרה מתאימה יותר מאשר שירת דוד המסתיימת בפסוק "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם".

במסכת ברכות מובאת מחלוקת אותה למדנו בהגדה בליל הסדר. לדעת בן זומא מזכירים את יציאת מצרים ביום ובלילה אך לא בימות המשיח, ולדעת חכמים מזכירים יציאת מצרים גם בזמן הגאולה המוחלטת. באופן כללי, אנו מעוניינים לזכור משהו כדי ללמוד ממנו, ומה לומדים מיציאת מצרים? שאפשר להגאל. כאשר מגיעים לגאולה הסופית אומר בן זומא- יציאת מצרים הופכת לא רלוונטית. המהר"ל מסביר _{(נצח ישראל, הקדמה)} שלדעת חכמים לא ניתן להגיע לימות המשיח בלי יציאת מצרים, ולכן גם בימות המשיח צריך להזכיר את יציאת מצרים. לפי בן זומא לעומתם, לא היתה שום מניעה שנשאר במצרים עד ביאת המשיח. בכל מקרה, לכל הדעות יציאת מצרים משמשת ככלי לדבר אחר. חג הפסח אפוא הוא רק הכנה לכאורה לחג המרכזי: שביעי של פסח.

נמצנו למדים כי מהותו של חג שביעי של פסח, עוד בתוך מצרים הייתה השלמת הגאולה. אז- הסרת איום מצרים שהתבטא בקריעת הים, וכיום- הגאולה שאנו חווים על בשרנו מאז קום המדינה[5]. ואומר הנביא דברים מדהימים: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" _{(ירמיה כג)}.

שנזכה לראות עין בעין בסיום התהליך במהרה,        מועדים לשמחה ושבת שלום,  -חנן-

---

[1] מעניין שבפרשת המועדות בספר דברים מופיע אותו פסוק בשינוי קל, בו נקרא חג שביעי של פסח "עֲצֶרֶת", שמו של החג המסיים לכאורה את חג הסוכות, ומאופיין דווקא במספר שמונה ולא שבע. ואכמ"ל.

[2] נוסיף ונציין שזהו החג היחיד מן התורה בו אין אנו מברכים ברכת "שהחיינו".

[3] ואין זה חידוש שיש אפשרות לקרוא את אותה הפטרה פעמיים בשנה. לדוגמא: "רָנִּי וְשִׂמְחִי" בפרשת בהעלותך ובשבת חנוכה.

[4] עליית חלק מהעם בתקופת זרובבל לארץ ישראל אינה מכונה גאולה, אלא 'שִׁיבַת צִיּוֹן'. ובצדק.

[5] יוצא שלכל הדעות תקופתנו עולה בערכה, בעוצמתה ובחשיבותה, על יציאת מצרים. ועל כך נוהג מורי ורבי הרב אורי שרקי שליט"א לומר שלצערנו לא תמיד אנו מרגישים כך. נראה לפעמים שתקופתה של מדינת ישראל, היא תקופה אפורה ובינונית ואילו תקופת יציאת מצרים מעצם מרחק הזמן מופיעה כמלאת ההוד והתפארת. על כך כבר אמרו חכמים: 'אין בעל הנס מכיר בניסו' _{(נדה לא)}. רק בעוד כמה דורות יוכלו נכדינו ונינינו לראות שתקופתנו גדולה היתה מיציאת מצרים.

חג החירות - ארבע וחמש

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

בעוד כמה שעות נשב כולנו סביב שולחן הסדר, לבושים בבגדי החג ומרוגשים לקראת סיפור יציאת מצרים בחיק המשפחה. אחד המוטיבים החוזר על עצמו פעמים רבות במהלך הסדר הוא המספר ארבע. ככלל, מסביר המהר"ל כי המספר ארבע רומז על הופעה שלמה. לכל דבר בעולם ארבעה צדדים, כנגד ארבע הרוחות- צפון דרום מזרח ומערב. בליל ה'סדר' אנו מבטאים את השלמות המקסימלית בעזרת המספר ארבע. אלא שבכל נושא בו נרמז המספר ארבע, טמונה אי-שם הבשורה המהפכנית של החמש.

נתחיל בארבע שאלות 'מה נשתנה'. השאלות שרגילים אנו לשאול הן: חמץ לעומת מצה, שני טיבולים, מהות ההסבה ושאר ירקות לעומת מרור. השְלֵמוּת הבאה לידי ביטוי כאן היא זכירת שיעבוד מצרים (מרור, טיבול[1]) והיציאה ממנו (מצה, הסבה). את השאלה החמישית אנו מוצאים במשנה _{(פסחים י,ד)}: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי". אמנם שנה שעברה לא זכינו לקיים מצוות אכילת קרבן פסח[2], אך השאלה החמישית היא המרכזית שבכולן – הכמיהה לבית המקדש ולחזרת העבודה. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה הפנימית המאחדת שבתוך ארבע רוחות השמים[3].

במהלך הסדר אנחנו שותים ארבע כוסות. אחת בקידוש- ההתחלה, שניה בסוף ההגדה- הדיבור, עוד אחת אחרי ברכת המזון- האכילה, ואחרונה בסיום ההלל- החתימה. הכוס החמישית מכונה "כוסו של אליהו". באמצעות הדיבור, הצד הגבוה שבאדם לעומת שאר הנבראים, אנו מסוגלים לקדש את האכילה שאף היא מתבצעת בַּפֶּה. בכוס החמישית האדם מתעלה שלב אחד נוסף אל הדיבור הא-להי הפורץ את גבולות התודעה- הנבואה, ונייחל לחזרתהּ. [מעניין הוא מנהג יוצאי תימן אשר שותים כוס זו].

בפסוקים המופיעים בראש הדף מודגשות ארבע לשונות הגאולה: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי. במעשה גאולת מצרים ביצע הקדוש ברוך הוא מספר פעולות: הוצאה גיאוגרפית מארץ מצרים, הצלה מן העבדות (נוסיף: סילוק העבדות מהמחשבה), גאולה המעוררת פליאה ואמונה בהשם, ולבסוף- לקיחת הפרטים ויצירת יישות לאומית חדשה. אך הוצאת העם אל המדבר זו אינה גאולה שלמה, הוא עדיין חשוף לסכנות, לפגעים ולמלחמות. העבודה נשלמת בכניסה לארץ ישראל, הלשון החמישית- וְהֵבֵאתִי[4].

ולסיום- ארבעת הבנים. הבן החמישי הוא אותו בן משפחה שלא הגיע בכלל לליל הסדר, הוא הצביע ברגליים. מבחינת הסיווג הקלאסי הוא יכול להיות חכם, רשע או כל אחד אחר, אך הוא לא כאן כדי שנוכל לדעת. זוהי אחת ממחשבות ליל הסדר – איך אנחנו גורמים לו להגיע, "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח", משאירים לו את הדלת פתוחה. בקבלה מייצגים את הבנים על ידי הספירות: חכם-חסד, רשע-גבורה, תם-תפארת, ושאינו יודע לשאול-מלכות. החמישי שלא בא מייצג את הקשר בין ההרמוניה האידאלית (חסד גבורה תפארת) לבין המעשה (מלכות) – הנקודה הפנימית של ספירת היסוד.

"חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת" – ובליל הנחלת המסורת נקיים: "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ",  -חנן-

---

[1] ונשאיר כאן פתוחה את שאלת השאלות: מדוע אנו מטבילים שתי פעמים? המרור בחרוסת ניחא, זכר לטיט של השיעבוד. אך מהו תוכן הטיבול של הכרפס במי המלח? [הרי לכם שיעורי בית לקראת החג].

[2] ואף נפסקה הלכה בשולחן ערוך: "אָסוּר לֶאֱכֹל שֶׂה צְלִי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד בְּלַיְלָה זֶה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ" _{(סימן תעו,א)}.

[3] הרעיון מופיע בכמה מקומות בספרי מהר"ל מפראג. [לדוגמא: גבורות ה' פרק סה].

[4] הרב צבי יהודה קוק זצ"ל נהג להקביל את מצב העם אחרי יציאת מצרים כמצבו של העם אחר מלחמת העצמאות; משוחרר מן הגלות אך נתון בסכנה קיומית. את הכניסה לארץ וההתנחלות בספר יהושע הקביל הרב למלחמת ששת הימים בה הסיר צה"ל את הסכנה הקיומית היומיומית מעל ראשנו. והמלאכה נמשכת..

חג הפסח - הכשרת המטבח

השבוע לשם שינוי, בעקבות שאלות רבות שקיבלנו, אתן הדרכה פרקטית להכשרת המטבח לקראת חג הפסח. לטובת הנוחות הדברים כתובים בצורה קלילה וללא הסברים.

להרחבות נא שלחו הודעה. 

·    סירים וסכו"ם – ניקוי והגעלה. סירי טפלון (PTFE) כשיש חריצים בציפוי –  לא להכשיר.

מחבתות – ליוצאי ספרד – ניקוי והגעלה. ליוצאי אשכנז – ליבון קל.

·    כלי חרס ופורצלן – לא להכשיר.

כלי זכוכית ופיירקס – ליוצאי ספרד – ניקוי בלבד. ליוצאי אשכנז – לא להכשיר.

כלי פלסטיק – ניקוי והגעלה.

·    תנור – ניקוי יסודי (יציקת כמות נדיבה של חומר ניקוי באזורים הקשים לניקוי)[1], הפעלה על החום המקסימלי _{[גופי החימום בלבד, לא בתכנית 'טורבו']} למשך כחצי שעה.

תבניות אמייל – לא להכשיר. ניתן לעטוף בנייר כסף. רשתות שלא מניחים ישירות מאכלים – יש להניחן בתנור בעת הכשרתו, ולעוטפן בנייר כסף.

·    כיריים – ניקוי החצובות והמשטח, אפשר להחמיר לעטוף החצובות בנייר כסף.

·    פלטת שבת – ניקוי, חימום למשך חצי שעה, עיטוף בנייר כסף.

·    מיקרוגל[2] – ניקוי יסודי (כולל הגומי שבדפנות), המתנת 24 שעות, חימום צלוחית עם מים במשך חמש דקות. יש מכסים את המאכלים במהלך הפסח. צלחת התחתית – ליוצאי ספרד בניקוי, יוצאי אשכנז לא יניחו מאכלים ישירות על התחתית.

·    שיש – ניקוי יסודי (בדגש על החריצים). ליוצאי אשכנז וכן יש מחמירים להכשיר בעירוי מים רותחים מקומקום פתוח המחובר לחשמל[3]. לחילופין, במקום העירוי ניתן לצפות בשעוונית.

כלים שמשמשים רק לדברים קרים - כגון קערות פירות וכדומה - ניקוי בלבד. 

שתי דרכי ההכשרה אשר ציינּו הן: הגעלה וליבון קל. ביצוען הוא פשוט יחסית, כל אחד יכול.

סדר הגעלה: יש להמתין 24 שעות מהבישול האחרון בכלי המוכשר וכן בסיר בו מכשירים. מרתיחים מים בסיר ביתי ומכניסים את הכלי המוכשר. [לפעמים ההכנסה מקררת את המים, לכן יש להשהות את הכלי במים עד שיחזרו לרתוח]. אין צורך להגעיל בבת אחת את כל הכלי, אפשר כל פעם להכניס חלק. לאחר ההגעלה שוטפים במים קרים.
סיר גדול, שאין כלי אחר שאפשר להכניסו אליו - יש למלא עד הסוף במים, להרתיח, וכשמבעבע - לשפוך כמות נדיבה של 'סודה לשתיה' והמים יגלשו על דפנותיו.

סדר ליבון קל: אין צורך לנקות את הכלי המוכשר. מניחים את המחבת (יבשה) על האש כשהתחתית כלפי מעלה ופיה כנגד האש. מצמידים חתיכת נייר מן העבר השני וכשמתחיל הנייר להיחרך – המחבת הוכשרה[4].

            שנזכה במהרה לבניין בית הבחירה וקיום חג הפסח כהלכתו   שבת שלום ופסח שמח,  -חנן-

---

[1] אפשר להכשיר את התנור אף אם אחר הניקוי נותר לכלוך הדבוק לדפנות, כיוון שנשרף ואינו ראוי למאכל כלל.

[2] מיקרוגל בו קיימת אפשרות של אפייה ממש [דפנותיו מתחממות] דינו כתנור.

[3] מפי טכנאים שמענו שיש לדאוג שתמיד יִשָּארו מעט מים בקומקום לבל יתקלקל גוף החימום של הקומקום.

[4] כלל חשוב: כל דבר הטעון הגעלה – אפשר להכשירו גם בליבון קל. עצה זו טובה כאשר קשה לנקות כלי הטעון הגעלה משום חריצים וכדומה, או אז- נלבנו.