לָכֵן אֱמֹר
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'. וְהוֹצֵאתִי
אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי
אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי
אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'
אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת
יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם
מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
בעוד כמה שעות נשב כולנו סביב שולחן הסדר, לבושים בבגדי החג
ומרוגשים לקראת סיפור יציאת מצרים בחיק המשפחה. אחד המוטיבים החוזר על עצמו פעמים
רבות במהלך הסדר הוא המספר ארבע. ככלל, מסביר
המהר"ל כי המספר ארבע רומז על הופעה שלמה. לכל דבר בעולם ארבעה צדדים, כנגד
ארבע הרוחות- צפון דרום מזרח ומערב. בליל ה'סדר' אנו מבטאים את השלמות המקסימלית בעזרת
המספר ארבע. אלא שבכל נושא בו נרמז המספר ארבע, טמונה אי-שם הבשורה המהפכנית של החמש.
נתחיל בארבע שאלות 'מה
נשתנה'. השאלות שרגילים אנו לשאול הן: חמץ לעומת מצה, שני טיבולים, מהות ההסבה
ושאר ירקות לעומת מרור. השְלֵמוּת הבאה לידי ביטוי כאן היא זכירת שיעבוד מצרים
(מרור, טיבול[1]) והיציאה ממנו (מצה, הסבה). את
השאלה החמישית אנו מוצאים במשנה (פסחים
י,ד): "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק,
וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי". אמנם שנה שעברה לא זכינו
לקיים מצוות אכילת קרבן פסח[2], אך השאלה
החמישית היא המרכזית שבכולן – הכמיהה לבית המקדש ולחזרת העבודה. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה
הפנימית המאחדת שבתוך ארבע רוחות השמים[3].
במהלך הסדר אנחנו שותים ארבע
כוסות. אחת בקידוש- ההתחלה, שניה בסוף ההגדה- הדיבור, עוד אחת אחרי ברכת
המזון- האכילה, ואחרונה בסיום ההלל- החתימה. הכוס החמישית מכונה "כוסו
של אליהו". באמצעות הדיבור, הצד הגבוה שבאדם לעומת שאר הנבראים, אנו
מסוגלים לקדש את האכילה שאף היא מתבצעת בַּפֶּה. בכוס החמישית האדם מתעלה שלב אחד נוסף אל הדיבור הא-להי
הפורץ את גבולות התודעה- הנבואה, ונייחל לחזרתהּ. [מעניין הוא מנהג יוצאי
תימן אשר שותים כוס זו].
בפסוקים המופיעים בראש הדף מודגשות ארבע
לשונות הגאולה: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי. במעשה גאולת
מצרים ביצע הקדוש ברוך הוא מספר פעולות: הוצאה גיאוגרפית מארץ מצרים, הצלה מן
העבדות (נוסיף: סילוק העבדות מהמחשבה), גאולה המעוררת פליאה ואמונה בהשם, ולבסוף-
לקיחת הפרטים ויצירת יישות לאומית חדשה. אך הוצאת העם אל המדבר זו אינה גאולה
שלמה, הוא עדיין חשוף לסכנות, לפגעים ולמלחמות. העבודה נשלמת בכניסה לארץ ישראל,
הלשון החמישית- וְהֵבֵאתִי[4].
ולסיום- ארבעת הבנים.
הבן החמישי הוא אותו בן משפחה שלא הגיע בכלל
לליל הסדר, הוא הצביע ברגליים. מבחינת הסיווג הקלאסי הוא יכול להיות חכם, רשע או
כל אחד אחר, אך הוא לא כאן כדי שנוכל לדעת. זוהי אחת ממחשבות ליל הסדר – איך אנחנו
גורמים לו להגיע, "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח",
משאירים לו את הדלת פתוחה. בקבלה מייצגים את הבנים על ידי הספירות: חכם-חסד, רשע-גבורה,
תם-תפארת, ושאינו יודע לשאול-מלכות. החמישי
שלא בא מייצג את הקשר בין ההרמוניה האידאלית (חסד גבורה תפארת) לבין המעשה (מלכות)
– הנקודה הפנימית של ספירת היסוד.
"חֲמִשָׁה
חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת"
– ובליל הנחלת המסורת נקיים: "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת
אִמֶּךָ", -חנן-
[1] ונשאיר כאן
פתוחה את שאלת השאלות: מדוע אנו מטבילים שתי פעמים? המרור בחרוסת ניחא, זכר לטיט
של השיעבוד. אך מהו תוכן הטיבול של הכרפס במי המלח? [הרי לכם שיעורי
בית לקראת החג].
[2] ואף נפסקה הלכה
בשולחן ערוך: "אָסוּר לֶאֱכֹל שֶׂה צְלִי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד בְּלַיְלָה זֶה,
מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ" (סימן תעו,א).
[4] הרב צבי יהודה
קוק זצ"ל נהג להקביל את מצב העם אחרי יציאת מצרים כמצבו של העם אחר מלחמת
העצמאות; משוחרר מן הגלות אך נתון בסכנה קיומית. את הכניסה לארץ וההתנחלות בספר
יהושע הקביל הרב למלחמת ששת הימים בה הסיר צה"ל את הסכנה הקיומית היומיומית
מעל ראשנו. והמלאכה נמשכת..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה