וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע.. כְּמַרְאֵה
צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר - אִישׁ צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא, טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ
הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ
פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא
יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. שישי
בפרשת השבוע נקרא סדרה שלמה של הלכות הנוגעות להתנהגות
המצורע, מרגע זיהוי המחלה ועד טהרתו הסופית. מצורע שזוהה על ידי הכהן כ'מוחלט'
מצוּוה לשהות בבידוד[1], 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ',
ומסביר הרמב"ם (הל' טומאת צרעת, י): "דִּין הַמְצֹרָע
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מוֹשָׁב לְבַדּוֹ חוּץ לָעִיר". ההסבר הקלאסי לציווי זה הוא
ברור; יש להרחיק את הגורם הבעייתי מהחברה כדי שלא יגרור אחריו אנשים טובים. מי
שגרם לפירוד בין בני אדם, עונשו הוא שיפרידו אותו משאר בני האדם. אפשר לומר בגדול
שזו מטרת המוסד הנקרא כיום "בית-סוהר". אך אם הצרעת היא עונש על דיבור לשון הרע, מדוע ה' אינו מנהיג דיני נגעים כיום? מדוע לא
קיים דין ההרחקה בצורה כלשהיא?
ראשית נראה לומר כי הוצאתו של המצורע מחוץ למחנה אינה עונש
בלבד, כי אם כוללת בתוכה יסוד מרכזי של תיקון. הקלקול העיקרי של המצורע קשור
לדינמיקה החברתית שלו, לכן עליו לבודד את עצמו. בנוסף, הבידוד מפגיש את המצורע
עם עצמו בסטריליות ומאפשר חיטוט נפשי עמוק בכדי ליצור תיקון של ממש. חשבון
הנפש המעמיק הזה קשה עד כדי כמעט בלתי אפשרי בתוך שטף החיים השגרתיים; העבודה,
המשפחה, הטלפון, הסידורים... וידועים דברי רבי נחמן מברסלב: "על ידי זה (ההתבודדות),
הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות" (ליקוטי מוהר"ן א,נב).
במידה וזיהינו הרגל חיים קלוקל שלנו, עלינו לקחת פסק זמן בכדי לשנותו.
ה"חפץ חיים" ('שמירת הלשון' שער הזכירה, ו)
מסביר שבחר ה' להחיל את עונש הצרעת רק במציאות של משכן או מקדש, משום שרק אז יכול
האדם הטמא לשוב ולהיטהר. מטרת הבידוד, ונגע
הצרעת בכלל, אינה להרחיק את האדם אלא דווקא לקרב ולהחזיר אותו חזרה אל תוך המחנה,
באופן מתוקן ובריא יותר. ההרחקה היא טקטיקה ולא מציאות אידיאלית. לא מוותרים על אף
יהודי, 'חריג' ככל שיהיה. אנחנו שולחים את המצורע לגלח את כל גופו ולהתחיל לחיות מההתחלה
את חיי החברה שלו, כמו תינוק הוא לומד לדבר
מחדש.
לאחר שהמצורע התבודד כל משך המחלה, עדיין נאסר עליו להיפגש
עם כלל האנשים. ראשית עליו להיפגש עם אנשי מעלה כדוגמת הכהן[2]. אף
לאחר מכן, כשחוזר לתוך העיר, המצורע אינו יכול פשוט לשוב לביתו, עליו לעלות אל בית
המקדש ולעבור תהליך טהרה מיוחד. מדוע בית המקדש? מפני שהמקדש הוא מקור הדיבור הא-להי, "וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָיִם"
(מיכה ד). אין שום משמעות לַהרחקה בפני עצמה, לכן ה' בחר לגנוז את הצרעת כל
זמן שאין בית מקדש אליו המצורע ישוב.
שנזכה
לתיקון אמיתי כל אחד ואחד מאיתנו ולבניין המקדש במהרה שבת שלום, -חנן-
[1] בתרגום יונתן קיימת תוספת המדגישה את בדידותו: "בִּלְחוֹדוֹי יְתוּב [בדד
ישב], וּלְצַד אִינְתְּתֵיהּ לָא יִתְקְרֵב", אף אשתו אינה עימו. ורש"י
על פי חז"ל מוסיף "שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו".
[2] בעניין המפגש עם הכהן, בפרשת 'מצורע' קיימים שני פסוקים צמודים לכאורה סותרים.
הראשון- "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵֽן", דהיינו המצורע נכנס אל הקודש שבתוך המחנה.
ובפסוק אחר "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה". מי בא אל מי? מסביר
הרב רא"ם הכהן שאכן בפועל הכהן הוא זה שיוצא אל האיש המצורע, שהרי אסורה על
המצורע כניסה פנימה כל זמן שהוא בטומאתו. אלא מלמדת אותנו התורה בלשונה שגם יציאה זו
אינה אלא התקרבות של המצורע אל הכהן, אל המחנה. היציאה של הכהן אל המצורע החוצה באה
כדי שבסופו של תהליך יובא האדם אל הכהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה