וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל
תֵּשְׁתְּ, אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ,
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין
הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל
הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עלית שלישי
באופן די נדיר, נזכה השבת לקרוא את פרשת שמיני שבוע אחרי חג
הפורים. בהשגחת ה' על התזמון, אחרי שכולם כבר התפכחו נקרא על הציווי המיוחד לבאי
בית ה' – "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ.. בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
חוק היובש. הצורה הכל-כך מוכרת ממשה, מופיעה פעם אחת ויחידה בתורה באהרן - "וַיְדַבֵּר
ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר"[1]. יש
כאן משהו יסודי שצריך להאמר ישירות לבא אל הקודש. במבט ראשון ניתן לחשוב על בית
המקדש כטקסי וקר, מעין בית הנשיא, 'מרובע', כזה שמכניס את המבקר לנישה קרירה.
אך האמת היא שבית המקדש לא מתנגד לאלכוהול, הוא פשוט אינו
זקוק לו. מתוך צלילות דעת, העולה לרגל זוכה למה שהשיכור חושב שהוא חווה, רק באיכות
גבוהה בהרבה. "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס.. ושרתה עליו רוח הקודש"
(ירושלמי סוכה כב). ללא אמצעי עזר – מבפנים. אדם שצריך יין כדי לעבוד את א-להים,
אנו מסופקים אם זוהי עבודת השם או עבודת עצמו.
כשנעמיק נראה שאמנם האדם לא נכנס שתוי, אך היין נכנס אל
המשכן – בניסוכו על גבי הקרבן. נאסר על האדם להיות שותף לעבודת היין, התורה מצווה
עליו לשמור על טהרתו. לאור הבנה זו מתחזקת השאלה: מדוע שתינו בשבוע שעבר? מסתבר
שבכל זאת יש משהו ביין גם כשהוא בתוך האדם, "יין
בגימטריה סוד". נראה לומר שפעולת 'העלאת
היין' על ידי האדם היא עבודה שהתחדשה דווקא בגלות כשבטל המקדש ולא היתה אפשרות
להקריב קרבן. או אז נולד הצורך להוסיף הזדמנות חד-שנתית לצרף גם את היין לעבודת השם.
בנוסף, ניתן לדייק מן הכתוב "יין ושכר אל תשת... בבואכם אל
אוהל מועד"- דווקא בעבודה בבית המקדש אין לשתות יין[2], אך
יתכן שבעבודת האדם ה'היקפית' אין איסור לשתות יין, אלא אדרבה - יש לדבר זה מקום
בזמנים מסוימים ומדודים[3].
נסיים בדברי הזוהר (תיקוני זוהר, מתורגם) "יֵשׁ
לָאָדָם לְהַמְלִיךְ אֶת ה' בְּכָל הַסְּפִירוֹת וּבְכָל הַכִּסְאוֹת.. שֶׁאֵין
מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ, לֹא בָעֶלְיוֹנִים וְלֹא בַתַּחְתּוֹנִים".
שנזכה
להמלכת ה' בכל פרטי החיים ולחדש את עבודת
הכהנים במהרה, שבת שלום, -חנן-
[1] דבר מעניין
שמצאתי: אחד עשר פעמים מופיע הציווי למשה ואהרן יחד. כמניין כוכביא (11) – הכוכבים
בחלום יוסף. משה ואהרן מהווים תיקון לאחי יוסף, כדברי המדרש (תנחומא שמות כד)
"ישראל אומרים להקב"ה: מי יתנך כאח לי. כאיזה אח? אתה מוצא מתחילת
ברייתו של עולם ועד עכשיו האחים שונאים זה לזה; קין שנא להבל.. עשו
שנא ליעקב.. והשבטים שנאו ליוסף.. וכאיזה אח אמרו ישראל? כמשה ואהרן, שהיו אוהבים זה לזה ומחבבים זה לזה".
ולמשה לבדו נאמר "וידבר.. לאמר" שבעים
פעם, כמניין הפַּנִים אשר לתורת משה. [ותודה לפרוייקט השו"ת].
[2] כך שמעתי מפי מורי ורבי הרב אורי עמוס שרקי.
[3] מעין זה מסביר רבנו אברהם אבן עזרא את הקשר ברצף הפסוקים המובאים בראש הדף:
"כי היין משחית הדעת לשותיו ויתערבו לו הדברים, על כן 'ולהבדיל' כי אתה כהן
גדול ותבדיל בין מקום הקודש ובין החול".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה