וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן..
וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן
אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת
הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי
שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת
הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן
- וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן
ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה
לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
פרשת השבוע שלנו מסיימת את תיאור מלאכת
המשכן ובכך חותמת את ספר שמות. בספר בראשית קראנו על ההכנה להופעת ה', בבחינת דרך
ארץ אשר קדמה לתורה. בספר שמות יש כבר גילוים ממש של ההופעה הא-להית: יציאת מצרים,
ניסים ונפלאות; בתחילה ראו אצבע אלוקים לאחר מכן את היד הגדולה, בקריעת ים סוף חשבנו
שהגענו לשיא - "זה א-לי ואנוהו", ובמתן תורה מגיעים לפסגת ההתגלות. יחד
עם זאת, מסביר הרמב"ן(מ,לד), עד כאן אלו הופעות זמניות. בבניית
המשכן השראת השכינה בישראל לראשונה הופכת קבועה[1].
הפרשה מתחילה בדו"ח 'טכני' מפורט למדי
על התרומות שנתקבלו מן העם ומסתיימת בגובה – נוכחות ה' במשכן החדש. הדימוי של
השראת שכינה כ"ענן" אינה זרה לנו. כבר במעמד הר סיני נאמר "וּמֹשֶׁה
נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים"[2]. הענן
ממלא תפקיד של הסתרה, ה' נגלה דווקא במקום המוסתר, המטושטש. כבר חודש שאנו קוראים
על עבודה מדוייקת ומאומצת של בניית המשכן, אמות וחצאֵי אמות, אורך זרת וטווית
חוטים מדוקדקת, כעת מגלה לנו התורה שזו רק ההכנה; את ה' אנחנו פוגשים ברגעים הלא
ברורים, במקומות המעורפלים. אחת בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול לקודש
הקודשים, שם נאמר: "כִּי בֶּעָנָן
אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז), הכהן הגדול מכין בידיו את
ההתגלות – הקטרת הקטורת המייצרת ענן, הסתר.
במגילת אסתר דבר זה מתבטא ביתר שאת. אפשר
לקרוא את כל המגילה כמו ענן לא ברור של צירופי מקרים, ואפשר בהחלט לראות בתוך
הערפל הזה את יד השם המכוונת את ההיסטוריה.
נוסיף נדבך בפירוש הענ(י)ן: הגדרתו
של הענן במדע היא 'ריכוז טיפות מים'. לעומתו,
אנחנו מכירים את תיאור גילוי הקדוש ברוך הוא בתור 'אש',
"וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת
בְּרֹאשׁ הָהָר"(שמות כד). אם אל הענן היינו חוששים להתקרב בגלל
אי הודאות, אל האש אנו חוששים להתקרב בגלל הודאות של הסכנה. כשרוצים להשיג את ה'
מתוך מחקר, ודאות מדומה שכזו – התוצאה היא אש, כוויה. המפגש עם ה' הוא עדין ועובר
דרך מעיינה של תורה, בהתקדמות אל עבר הגילוי העמוק בנפש האדם.
כל אחד מאיתנו נמצא לעיתים בערפל, התורה
מלמדת אותנו שדווקא אז זו הזדמנות נפלאה למצוא את ה'. אנחנו עומדים לפני החלטה
גורלית ולא יודעים מה טוב בשבילנו – זה הזמן להתפלל, להיפגש עם השכינה ולמצוא
מרגוע לנשמתנו.
שנזכה ויקויים בנו במהרה "וּבָרָא
ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן"(ישעיה ד) שבת שלום, -חנן-
[1]
אם כי גם הופעה זו בצורתה חיצונית הינה עראית ולא במקום קבוע – בית
המקדש. ייבנה במהרה אמן.
[2]
אגב נעיר, כי קיימת שאלה האם הגישה אל הערפל מאושרת או נתפסת
כ'חוצפת' האדם. במעמד הר סיני הערפל דווקא מזמין, אך בפרשתנו משה לא יכול להיכנס
בגלל הענן. ביטא זאת במליצה שולי רנד: "פצעוני השומרים מנעו אותי מלעלות,
בימים שורפת אש והקרח בלילות, כמו שיכור הייתי קם ונופל, את קולך שמעתי - מתוך הערפל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה