וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת,
בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
בקריאת התורה השבת, רובנו יחושו בחווית "דז'ה-וו"
מסויימת, חלק ניכר מפרשתנו הוא כמעט חזרה מדויקת על פרשת תרומה. לפני שלושה שבועות
ניתנו ההוראות לבניית המשכן ותכולתו (בלשון "וְעָשִֹיתָ"), והשבת תתואר הבנייה
המעשית של המשכן ותכולתו (בלשון "וַיַּעַשׂ"). ברצוני להתמקד בכלי אחד, בו
יש חידוש בפרשתנו לעומת פרשת הציווי – כיור הנחושת. הפרט החדש לגביו מעורר שאלה: מהן
אותן "מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת"?
במדרש (תנחומא פקודי ט) מסבירים לנו חכמים את סיפור
הרקע לשימוש באותו 'חומר'. המראות הצובאות הן מראות של נשים שהתייפו בעזרתן, כדי לחזק
את התא המשפחתי בזמן השעבוד במצרים וכדי להרבות את הילודה בעם ישראל. משה רבנו סבר
שאין זה ראוי להשתמש לכיור במראות אלו[1], שיש בהן
אלמנט של תאווה, יצר הרע. ה' הורה לו להשתמש בהן, כי בזכות נשים אלה ומעשיהן עם ישראל
החזיק מעמד במצרים. יוצא לפי המדרש הזה שמדובר כאן ב"מכשירי מצווה", על ידן ניצל עם ישראל מהשד הדמוגרפי בגלות,
דברי ה' במדרש - "אלו חביבים עליי מכל".
על עצם התרומה מתכשיטי נשים השנויים במחלוקת[2] מעיר
הרמב"ן שאילולא צוּוָה משה מפי הגבורה ללקט ניצוצות מאותם קישוטים – לא היה
בוחר בכך. הכוונה והתכלית של ה' בציווי המשכן היא שהאין סוף והבלי גבול יוכל
להתגלות גם בתחתון ביותר, הוא אחד וכולל הכל, גם דבר נחות מעין זה ישמש ל'דירה'
עבור הקדוש ברוך הוא.
לעומת המדרש המציג את המראות בחיוב וחיבה, רבנו אברהם אבן
עזרא (שנת 1100, ספרד) מציג גישה שונה, בפירושו על הפסוק כתב: "וטעם
הצובאות, כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בוקר במראות נחשת או זכוכית
לתקן הפאות שעל ראשיהם... כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה
היו בישראל נשים עובדות ה', שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם
צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות".
המראות נתרמות מתוך מאיסה בהן ולא מתוך חביבותן
ששימשו למצוה, והמסירות לתפילה ולשמיעת המצוות היא שהיתה חביבה ביותר.
הנה לפנינו שני סוגים של נשים בדור המדבר[3]. סוג
אחד היו אלה פרשו מתאוות העולם הזה, ובאו יום יום להתפלל וללמוד תורה. מאידך, סוג
שני של נשים דוקא התעסקו בגשמיות, בהתקשטות, בחומר, אך למטרה קדושה של קיום עם
ישראל. מכאן אנו לומדים שתי הנהגות מקבילות בעבודת ה' של האדם היהודי. מצד אחד הוא
מוכן לוותר על החומר למען דבר רוחני גדול, תכונה זו הכרחית לקיום המצוות, בטח
בראשית הדרך. מצד שני הוא מצליח בשלב מסויים לגייס גם את החומר, אף זה שנראה לו
כ'שפל' – לשם שמים.
שנזכה
לקיים זאת, וכדברי הנביא (ישעיה יא) "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' " שבת שלום,
-חנן-
[1] יצויין כי כל התכשיטים הותכו בחום ונעשו מהם כלי
המשכן, ולא ניכר התכשיט המקורי. אך במראות, גם לאחר עשיית הכיור, ניכרה בו
צורת המראות.
[2] שהרי תרמו כל העם "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל
הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז",
מסבירה הגמרא: "עגיל - זה דפוס של דדים, כומז - זה דפוס של בית הרחם".
[3] יתכן שבדרך זו הסביר תרגום יונתן בן עוזיאל, עיין שם.
יישר כח!
השבמחקכמובן שאתה מאוד משוחד בדרך ההסבר לשתי הקבוצות.
ואולי בעצם השלב הראשון הוא זה שעדיין מעורבב עם החומר, בלית ברירה, והשלב השני הוא שלב הרבה יותר "משה רבינו", שלב שמצליח להחזיק מעמד מ' יום בלי אוכל ומים?
אני, בכל מקרה, יותר "מתחבר" להסבר שלך, אבל רוצה להדגיש שזה בדיוק העניין - החיבור הסובייקטיבי - ומבחינה אובייקטיבית אפשר להגיד ההפך.
נשיקות! שבת שלום.
שלום וברכה אסף!
השבמחקהשתדלתי לכתוב בצורה היותר אובייקטיבית, לכן לא קבעתי חד משמעית שרש"י נכון ואב"ע לא.
לעניות דעתי אלו שני כוחות בנפש האדם אשר ביניהם הוא מתמרן בבחינת "רצוא ושוב".
יום נעים