אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה
הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר.. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר
בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.. נָחִיתָ
בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.. תְּבִאֵמוֹ
וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ- אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד! מתוך הקריאה לחג
אנו נמצאים לקראת סיומו של חג המצות אותו חותם חג מיוחד. השבוע
ננסה להבין קצת יותר מה עניינו של חג "שביעי של פסח". רגילים לומר שהחג
נקבע משום שבתאריך זה, כא בניסן, התרחשה קריעת ים סוף. אלא שנצטוו ישראל על החג
עוד קודם לכן, בהיותם במצרים, שם נראה ממש כי כל עניינו הוא חתימת חג המצות "שִׁבְעַת
יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לה'[1] ".
בנוסף, בחג זה אין אף מצווה מיוחדת מלבד אלו הנמשכות מחג המצות שקדם לו[2].
לנוכח דברים אלו מתחזקת השאלה: מדוע בחר ה' לצוותנו על חג זה?
ואולי דרך תקנת חכמים לקריאה בנביא בכל קריאה בתורה נצליח
לברר את התשובה. ביום טוב נקרא בתורה את שירת הים אשר נמצאת בפרשת בשלח. ההפטרה
המקובלת בשבת בשלח היא שירת דבורה בספר שופטים, וההקבלה די ברורה; שירת ניצחון, טביעה
בים מול 'טביעה' בנחל קישון, שלל המלחמה ועוד. אלא שלמרבה הפלא, בחג הקרוב נקרא הפטרה
שונה[3], שירת
דוד בספר שמואל "וַיְדַבֵּר דָּוִד לה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת
בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו". מדוע?
נסכים שאין שום ספק כי הנושא המדובר ביותר בחג המצות הוא:
החירות, או במילים אחרות- הגאולה. ולכל יהודי המושג גאולה מעורר שתי
קונוטציות: האחת היא גאולת מצרים והשניה היא הגאולה העתידית[4]. החג
הראשון אשר חגגנו לפני כמה ימים מוקדש בעיקרו לגאולת מצרים, דבר המתבטא הן בקריאה
בתורה והן בליל הסדר עצמו. החג האחרון, שביעי של פסח, מוקדש לגאולה האחרונה, ולכן
אין הפטרה מתאימה יותר מאשר שירת דוד המסתיימת בפסוק "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת
מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד
וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם".
במסכת ברכות מובאת מחלוקת אותה למדנו בהגדה בליל הסדר. לדעת
בן זומא מזכירים את יציאת מצרים ביום ובלילה אך לא בימות המשיח, ולדעת חכמים
מזכירים יציאת מצרים גם בזמן הגאולה המוחלטת. באופן כללי, אנו מעוניינים לזכור
משהו כדי ללמוד ממנו, ומה לומדים מיציאת מצרים? שאפשר להגאל. כאשר מגיעים לגאולה
הסופית אומר בן זומא- יציאת מצרים הופכת לא רלוונטית. המהר"ל מסביר (נצח
ישראל, הקדמה) שלדעת חכמים לא ניתן להגיע לימות המשיח בלי יציאת מצרים, ולכן
גם בימות המשיח צריך להזכיר את יציאת מצרים. לפי בן זומא לעומתם, לא היתה שום
מניעה שנשאר במצרים עד ביאת המשיח. בכל מקרה, לכל הדעות יציאת מצרים משמשת ככלי
לדבר אחר. חג הפסח אפוא הוא רק הכנה לכאורה לחג המרכזי: שביעי של פסח.
נמצנו למדים כי מהותו של חג שביעי של פסח, עוד בתוך מצרים הייתה השלמת
הגאולה. אז- הסרת איום מצרים שהתבטא בקריעת הים, וכיום- הגאולה שאנו חווים על
בשרנו מאז קום המדינה[5].
ואומר הנביא דברים מדהימים: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא
יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל
מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיה כג).
שנזכה לראות עין בעין בסיום התהליך במהרה, מועדים לשמחה ושבת שלום, -חנן-
[1] מעניין שבפרשת
המועדות בספר דברים מופיע אותו פסוק בשינוי קל, בו נקרא חג שביעי של פסח "עֲצֶרֶת",
שמו של החג המסיים לכאורה את חג הסוכות, ומאופיין דווקא במספר שמונה ולא שבע. ואכמ"ל.
[2] נוסיף ונציין שזהו
החג היחיד מן התורה בו אין אנו מברכים ברכת "שהחיינו".
[3] ואין זה חידוש
שיש אפשרות לקרוא את אותה הפטרה פעמיים בשנה. לדוגמא: "רָנִּי וְשִׂמְחִי"
בפרשת בהעלותך ובשבת חנוכה.
[4] עליית חלק מהעם
בתקופת זרובבל לארץ ישראל אינה מכונה גאולה, אלא 'שִׁיבַת צִיּוֹן'. ובצדק.
[5] יוצא שלכל הדעות תקופתנו עולה בערכה, בעוצמתה ובחשיבותה, על יציאת מצרים. ועל
כך נוהג מורי ורבי הרב אורי שרקי שליט"א לומר שלצערנו לא תמיד אנו מרגישים
כך. נראה לפעמים שתקופתה של מדינת ישראל, היא תקופה אפורה ובינונית ואילו תקופת
יציאת מצרים מעצם מרחק הזמן מופיעה כמלאת ההוד והתפארת. על כך כבר אמרו חכמים:
'אין בעל הנס מכיר בניסו' (נדה לא). רק בעוד כמה דורות יוכלו נכדינו
ונינינו לראות שתקופתנו גדולה היתה מיציאת מצרים.
