פרשת חוקת - שירת הבאר

וּמִשָּׁם בְּאֵרָה, הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על השירה השניה בתולדות עם ישראל, שירת הבאר. השירה מופיעה על רקע הגעתם של בני ישראל לפאתי ארץ ישראל[1], אז שר העם. מדוע פוצח העם בשירה על המים? מדוע לא שר על קבלת המן? או אולי על קבלת התורה במעמד הר סיני? השאלה מתעצמת לאור דברי המדרש _{(רבה כה)} "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה, וְכִי מִשָּׁם הָיְתָה? וַהֲלוֹא מִתְּחִלַּת אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיְתָה עִמָּהֶם!". ננסה להעמיק בהבנת מהות השירה ומשמעות הבאר.

קשה שלא להבחין בהבדל המרכזי בין שירת הים לשירת הבאר – כאן היוזמה היא של עם ישראל, ללא משה[2]. תקופת הכניסה לארץ מאופיינת בהתעוררות מלמטה של העם, ולא בהישענות מוחלטת על מעשי ה' כמו שהיה ביציאת מצרים, וכן ההתעוררות מלווה בערעור המנהיגות (כתופעה שלילית). גם בימינו, בגאולה האחרונה, זהות המנהיג אינה ברורה, העם מוביל את עצמו.

כעת נברר את מושא השירה – הבאר. שלמה המלך אמר _{(משלי ה)}: "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ, וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ, יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה, בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם". הבור הוא מקור המים הגרוע ביותר, הוא אינו פורה מצד עצמו ועל האדם למלאותו בעמל רב, אף בפעולת ההסתפקות ממנו מושקע מאמץ רב בדליית המים. המעין הוא מקור מים פורה ומתחדש, אך עדיין מוטלת המלאכה על האדם לבנות בריכה בכדי לאגור את מי המעיין ולא- יאבדו. נחלי המים הם מקורות המים המעולים ביותר, פורים וזורמים כך שבכל עת האדם יוצא ולוקח מים, או מנתב זרימה לשדותיו. הבאר נמצאת בתווך, בין הבור למעיין. מחד, האדם מתאמץ בכדי לאגור ואף בכדי להוציא מים מהבאר, מאידך המים מתמלאים מתוך האדמה ולא נדרשת פעולת מילוי.

העם היוצא ממצרים הוא בבחינת בור, זקוק לעזרה מלאה בשביל לשרוד, אפילו במילוי המים. העם לאחר שלושים ושמונה שנה נמצא במדרגה גבוהה יותר, באר, אמנם יוזם מלחמות אך טרם בשל לניהול מדינה באופן מלא. העם יודע שזה לא מספיק, ולכן מתפלל "עֲלִי בְאֵר", התרוממי לבחינת מעין, בגימטריה "עם אחד בלב אחד" הבשל להפרד מן הניסים ולהיכנס לארץ. בקריעת ים סוף המים נהפכו ליבשה, יצירת תלות ועזרה, בנס הבאר היבשה הפכה למים, ראשית העצמאות.

בארץ ישראל העם משלים את המדרגה הנוספת על ידי בניין בית המקדש, "אל הנחלה זה בית עולמים", נחלה לשון נחל. בבניין בית ה' עם ישראל מכיר במקור הנחל- הקדוש ברוך הוא, אך לא תלוי בניסיו. שנזכה במהרה בימינו להגשמת הנבואה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא.. כָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים.. וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב"_{(יואל ד)}.

שבת שלום, -חנן-

---

[1] נחל ארנון הוא הגבול המזרחי של ארץ ישראל, כך מוזכר אחרי כיבוש בני גד ובני ראובן _{(יהושע יג)}, לכן כשכתוב שהעם עבר את ארנון, הוא לכאורה נכנס לארץ. ואכמ"ל.

[2] ואמנם, משה רמוז בשירה- "במחוקק במשענותם", ואמרו חז"ל "ומשה הוא דאיקרי 'מחוקק' "_{(בבא בתרא טו,א)}.