וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ
אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה..
עַל פִּי ה', כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ
אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם
דָּבָר.. וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ.. אֶפֶס כִּי עַז
הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק
רָאִינוּ שָׁם.. לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ
דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר
עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא.
השבת נקרא את אחת הפרשיות הקשות ביותר בתורה, פרשת המרגלים,
ננסה להבין מה בדיוק קרה שם. משה בוחר אנשים מבני ישראל, ראשי העם - "כשרים
היו" כדברי רש"י, בכדי לבדוק את הארץ המובטחת, מה טיבה ומול איזה אוייב
אנו ניצבים. המרגלים תרים את הארץ, חוזרים לבני ישראל והסוף ידוע. בנוסף לפרטים
המופיעים במקרא, מוסרת לנו התורה שבעל פה נתון נוסף (סוטה לה): "מה
חזרתם בעצה רעה, אף הליכתם בעצה רעה", ומסביר רבי חיים בן עטר: "אף כשהלכו
- בעצה רעה, אם כן אין כאן מצוה כל עיקר, ואדרבא שלוחי עבירה הם".
לאור העובדה כי מדובר בצדיקים, כיצד נאמר שמלכתחילה התכוונו לחטוא?
האנשים הצדיקים, אנשי הרוח של עם ישראל מפחדים מהכניסה
לארץ. כניסה לארץ פירושה עיסוק בחקלאות, עיסוק בפוליטיקה, ברווחה, בציויליזציה
וביוקר המחיה. יש בארץ ישראל 'כח מגנטי' שמשעבד את האדם לאדמה, לארציות. עשרת
המרגלים מביאים ראיה לדבריהם: ראו, הכנענים הם העם הכי מושחת בעולם, ומי גרם זאת
להם? הארץ[1]. את
האמת – הם צודקים. התורה אומרת לנו במפורש (דברים ד): "כִּי תוֹלִיד
בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ". בקרב ראשי העם קיים
חשש אמיתי שההשתקעות בחיי המדיניות תגרום לעם לשכוח את א-לוהיו מרוב חומריות.
בכל מקרה, המרגלים מסרבים לממש את התכנית המקורית לשמה
יצאנו ממצרים – הכניסה לארץ, הם לא מספיק מאמינים שה' יודע בדיוק מה הוא עושה. לכן
משלחת צדיקים לארץ פירושה חטא ידוע מראש[2]. אם
כן, מה הוא היחס הנכון לארץ כזו? כיצד נתמודד עם הDNA הקשוח הזה?
נתבונן בדברי חכמים על הפסוק "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה
הַהוּא". חז"ל מסבירים שליל תשעה באב היה, ואומר ה' את המשפט המפורסם:
"הם בכו בכיה של חנם, ואני אקבע להם בכיה לדורות". אין כאן נקמנות
ילדותית, אלא חסד גדול מצדו של ה': אדאג שלא יקרה לעם ישראל התופעה ממנה שחששו
המרגלים. בכל פעם, ה' יגלה אותנו מהארץ ממש לפני שאנחנו משתקעים בחומריות ובכך יבטיח
את נצחיות עם ישראל[3]. אז אנחנו מבינים במה חטאו
המרגלים ואת תכנית המנע של ה', אך מה עם פתרון קבע? הפתרון לדורות הוא ליזום גלות
מאורגנת כל שבע שנים, כך נוצר האיזון בין המשיכה הארצית האדירה של הארץ לבין
השאיפה הרוחנית שלנו.
חטא המרגלים נדון בחומרה כה קשה עקב ייחודיותו. חטא העגל הוא
חטא בהקדמת הזמן, העם רצה א-לוהות, ועכשיו. גם חטאי התאוות היו כאלה, שאיפה מתוך
שייכות לקדושה, אך טרם זמנה. חטא המרגלים חמור משום שכאן העם חוטא באדישות, בחוסר
רצון לממש תכנית שהגיעה זמנה – הכניסה לארץ.
שנזכה לאזן רוח וארץ שבת
שלום, -חנן-
[1] במסורת מובאים דברי המרגלים: "אפילו בעל הבית (ה') אינו יכול להוציא כליו
משם". הארץ משקעת את העם כל כך חזק באדמה, שאפילו ה' לא מסוגל לנתק אותם,
"ארץ אוכלת יושביה" במלוא מובנן של המילים.
[2] נשאלתי כיצד יתכן לומר שה' לא ידע את תוצאות השליחה? התשובה היא כמובן שגם
את החטא ה' תכנן מראש, אולי כדי להבהיר לעם ישראל את משמעות הכניסה לארץ.
[3] הדברים מפורשים
בתלמוד, מסכת גיטין (פח,א): "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה
גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת.. שהקדים שתי שנים ל'ונושנתם' ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה