דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת
הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם
לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים
אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם
קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.
בשבת הקרובה, בסיום פרשת השבוע, נקרא על מצוות ציצית[1]. הרמב"ם
מסביר שבמסגרת מצווה זו ישנם שני ציווים: האחד- "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת",
דהיינו לקשור פתילים על כנף הבגד. השני- "וְנָתְנוּ.. פְּתִיל תְּכֵלֶת",
לשלב יחד עם החוטים האחרים פתיל תכלת (הל' ציצית א). בתוך הציווי
הראשון קיים מאפיין מיוחד והוא העובדה שהציווי חל רק במידה והאדם בוחר להיכנס למצב
מסויים שבו יתחייב, במקרה הזה – לבישת בגד ארבע כנפות. מאפיין זה מתאים בדרך כלל
לדיני התורה בתחום הנזיקין; אם אדם הזיק אחר – הוא מצווה כך וכך, אם זוג מתגרש
חלילה – מצווים כך. במקרה שלנו האפשרות להיכנס למצב חיוב אינה כרוכה במעשה שלילי
או באיזה הכרח, אלא מתוך בחירה מדוייקת של האדם לרכוש לו בגד בעל ארבע כנפות ולהיות
חייב בציצית. זאת ועוד, אם אדם רק קנה בגד ארבע כנפות הוא לא חייב להטיל בו
ציציות, רק ברגע שיחליט ללבוש אותו.
מטרת המצווה כפי שמופיעה בתורה הינה ייחודית לציצית- "וּרְאִיתֶם
אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' ".
הציצית היא סימן לכל תרי"ג מצוות[2], לא
פחות ולא יותר. רבינו חיים בן עטר שואל מה פשר המילה "לְדֹרֹתָם"
בפרשייה זו? הרי כל המצוות הן נצחיות, מדוע דווקא כאן נכתב כך? הוא מסביר שהדרכים
לעורר את הזכרון הן מגוונות, וקיים חשש שבעוד כמה דורות ימציאו דבר שיסַפֵּק
תזכורות באופן אחר וכך לא נידרש לציצית. לכן התורה מדגישה – לְדֹרֹתָם. יש הרבה דרכים לזכור, אבל הסגולה המיוחדת
בציצית שהיא מעוררת את הזיכרון בצורה של תוספת קשר. הבחירה של האדם להוסיף קדושה
ולהטיל על עצמו עוד חיוב היא המזכירה את שאר המצוות והחיובים.
המצווה המשלימה לציצית (באופן נגלה לעַין בכל בוקר) היא
מצוות תפילין. הציצית והתפילין הם שני צדדים בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. בפרשיית
התפילין אנחנו מוצאים קודם כל "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", דיבור בדברי תורה,
ורק לאחריו "וּקְשַׁרְתָּם". התהליך הוא: הפנמה של הרעיון - לימוד, בשלב
השני אנחנו נותנים ללימוד ביטוי כלפי חוץ - קושרים על הגוף, וקובעים אותו על פתח הבית.
בציצית התהליך הוא בדיוק הפוך. התורה אומרת לנו: קודם כל- תשים פתילים על הבגד,
תלבש אותו. אחר כך תראה אותו, ותִזָּכֵר בכל הדברים המהותיים, כך תגיע ההפנמה(בשם
הרב שטרנברג).
בחיינו, אנחנו יכולים לכוון את עשיית המצוות באופן כזה שנקודת
המוצא תהיה החיבור הפנימי ומתוך כך יבוא המעשה. אבל אפשר גם להפך – קודם עשייה
מתוך מחויבות אל מסגרת ההלכה, והמסגרת הזאת, הלכאורה חיצונית לנו, תחלחל פנימה ותגלה
הכרה עמוקה יותר. אלו אינם תהליכים סותרים, אלא תנועות בעבודת ה' שצריכות להשתלב
זו בזו, ולחזק אחת את השנייה.
"בַּיָּמִים
הָהֵמָּה.. וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם" שבת שלום,
-חנן-
[1]
אגב, לגבי האטימולוגיה של המילה "ציצית" נחלקו רבים מפרשני המקרא. נביא את דעת
רש"ר הירש לפיה השורש מתאר תנועה הפורצת מבפנים כלפי חוץ. "וַיָּצֵֽץ
צִיץ" (במדבר יז) הכוונה לגיחת חלקי הצמח מן הענפים, כך גם 'זיז'
הבולט מן הקיר, יוצא ממנו, וכן הפועל "להציץ" פירושו לתת מבט החודר אל
העבר השני. כך הציצית פורצת מן הבגד כניצנים.
[2] על דרך הרמז: 'ציצית'
בגימטריה 600 + בכל אחד מהכנפות 8 חוטים, המורכבים מ-5 קשרים כפולים. סך הכל- 613.
