וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ; אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת
הָאָרֹן לָעֵדֻת.. וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם,
לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. (עליה ראשונה)
בפרשת השבוע נמשיך לקרוא על הציווי להקמת המשכן. בסיום ההוראות לבניית
המשכן, 'הושחלו' לפרשה מספר פסוקים בדבר קדושת השבת וחשיבותה. על הקשר בין שבת למשכן
כבר עמדו חז"ל במספר מקומות, לדוגמא: המלאכות שנעשו במשכן הן האסורות בשבת, בניית
המשכן אינה דוחה שבת (רש"י). בעומק, הקשר הוא שהשלמת המשכן אחרי
העמל הרב, דומה לשבת אחר ששת ימי בראשית[1];
בריאת העולם הפיזי, ובריאת העולם הקטן של השכינה.
סמיכות פסוקי השבת לבניית משכן נשנית פעם נוספת בתחילת פרשת ויקהל,
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה
מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (פרק לה).
אלא שיש הבדל מסויים שננסה לעמוד על מהותו: בפרשתנו, השבת מגיעה אחרי ענייני המשכן, ובפרשת ויקהל השבת מופיעה לפני בניית המשכן וכליו.
במסכת שבת ישנה מחלוקת מרתקת בדין אדם שאיבד את חשבון ימי השבוע ואין לו
אפשרות לברר, רב הונא פוסק שעליו לספור שישה ימים מאותו רגע, ולשמור את היום שאחריהם. כנגדו- "חייא בר רב אומר: מְשמֵּר יום אחד
ומונה שִשה", להיפך, קודם שומר יום אחד,
ולאחריו סופר שישה ימים. כשהגמרא תוהה מה יסוד המחלוקת, היא עונה: "מר סבר כברייתו
של עולם ומר סבר כאדם הראשון". דהיינו מנקודת מבטו של הבורא – שבת היא היום השביעי, אך ממבטו של האדם שנברא בערב שבת – שבת היא היום הראשון, ולאחריו
מתחיל השבוע. אצלנו, ה' מצוה על
המשכן, ולכן שבת חותמת, בפרשה הבאה בני ישראל מְבצעים,
ולכן שבת פותחת.
אם נעמיק יותר בהבדל שבין הבריאה הא-להית ליצירה האנושית נראה דבר
מהותי. אצל ה' אין פער בין הכוונה לביצוע; "בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים",
"בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה", ומשום שכך, צופה מראש את התוצאה- "מַגִּיד
מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית". לעומתו, האדם עושה מעשים ואין לו ודאות כלל לאן
יובילוהו, "חוק התוצאות הבלתי חזוּיוֹת". אז מה עלינו לעשות? אופציה
ראשונה – לשבת בחיבוק ידיים ולתת לעולם להתנהל מאליו. על כך שנינו: "כל מקום שנאמר
וַיְהִי אינו אלא לשון צער", כשהדברים פשוט
הווים, הסוף מצעֵר.
כתרופה לחוסר אונים זה נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא את מתנת השבּת. זהו
לא עוד יום מנוחה שבועי, זו הצצה למטרה שבסוף הדרך- "מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא".
יום אחד בו אנחנו לא עושים, אלא מְדמִים, חוֹוים ומתקדשים. המשכן הוא אי של שכינה,
של אידיאליות באמצע המדבר. השבת היא אי של נחת, שלום וחזון בשטף היומרה של החיים. בציווי,
ה' חותם בשבת, זהו סדר הדברים. יחד עם זאת, השבת שלפני המלאכה מזכַּה אותנו בטעימה
של היעד, נותנת לנו כח ומורַה לנו כיוון לקראת העבודה.
"לֹא
דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת"
(ב"ר יא) שבת שלום, חנן
ש.
[1] עיקרי הדברים שמעתי מהרב זקס.- ביטויי המקרא בשבת ובמשכן דומים להפליא; בשבת:
"וַיְכֻלּוּ
הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱ-לֹהִים
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ
אֲשֶׁר עָשָׂה.. וַיְבָרֶךְ
אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" | ובמשכן: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.. וַיַּרְא
מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה,
וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה