וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.
בַּיָּמִים הָהֵם, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר
בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו
וַעֲבָדָיו- חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, לְפָנָיו
(אסתר א).
בעוד כמה ימים נתכנס כולנו לקריאת 'מגילת
אסתר', כמצוות היום. ישנן דמויות רבות המעורבות בסיפור המגילה; חלקן שוּליוֹת כמו
התך, בגתן ותרש, חרבונה, וחלקן מרכזיות יותר אשר סביבן מתרחש הסיפור- מרדכי ואסתר,
אחשוורוש, והמן. לקראת פורים, נהוג לדבר על מרדכי, על אסתר, ולעיתים גם על המן,
נציגו של עמלק. בחרתי השנה לעסוק בדמות אולי הכי מרכזית, והכי פחות מדוברת –
אחשוורוש[1]. מי
אתה מלך פרס ומדי? מה אנחנו יכולים ללמוד מדמותו?
קצת ביוגרפיה[2]. השם
הרשמי הוא: ארתחשסתא הראשון, בנו של כורש שהצהיר על זכותו של העם היהודי לבנות את
בית המקדש השני. שליטהּ של אימפריה עצומה המשתרעת על פני מאות אלפי קילומטרים.
במגילת אסתר, דמותו של אחשוורוש מוצגת
לכאורה כמלך נלעג וחלש אופי. גם בחז"ל רבים
המדרשים המדברים בגנותו: שהיה הפכפך- "הרג את אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני
אשתו" (אסתר רבה א); "כל מי שזוכרו חושש בראשו"; "דעת סרוחה היתה לו" (שם ד). אנו קוראים
שהוא מכנס את ה'קבינט' בדחיפות כדי להחליט בעניינים שטותיים, ואִילו החלטות הרות גורל
מתקבלות אצלו בקפריזה של רגע (ואף מתוך שכרות). ועוד רבות הדוגמאות.
מן הצד השני של המתרס, ניצב מדרש מיוחד, וזה
לשונו: "ארבעה דברים טובים היו באותו האיש
[אחשוורוש]: עשה שלוש שנים בלא כתר ובלא כסא, והמתין ארבע שנים עד שמצא אשה ההוגנת
לו, ולא היה עושה דבר עד שנמלך.. וכל מי שהיה עושה בו טובה היה כותבהּ" (שם
א,טו). ביטוי נוסף ליחס האמביוולנטי כלפיו- "רב ושמואל, חד אמר: מלך פיקח היה! וחד אמר: מלך
טיפש היה" (בבלי מגילה יב). בחכמת הקבלה נמסר שכדי להכרית
את הרֶשע צריך להפיק ממנו טוב מסויים, וזהו הסוד של האִמְרה: "נתן בו עיניו,
ועשהו גל של עצמות"[3] (בבלי
שבת לד). נעמיק בארבעת הדברים:
א. "עשֹה שלוש שנים בלא כתר ובלא כסא"- חז"ל מלמדים אותנו תכונה טובה שהיתה בו: אחשוורוש
הסכים לעמוד בראש המלכות, לשרת את הציבור, מבלי שום הכרה 'רשמית'. לא מעניין אותו
הכסא או הכתר, אלא טובת העם.
ב. "המתין ארבע שנים עד שמצא אשה ההוגנת לו"- וכל מילה מיותרת. נלמד לחיינו השתדלות בסבלנות
והתמודדות עם קשיי הזיווג, גזירת הדור. ואפילו יותר מארבע שנים, ואינספור דייטים.
ג. "לא היה עושה דבר עד שנמלך"- שנזכה. הגדוּלה לשתף אדם קרוב לפני קבלת החלטה.
דעה שנייה בכוחה לחדש זויות שלא חשבנו עליהן לבעיה, ולהעצים את הביטחון בהכרעה.
ד. "כל מי שהיה עושה בו טובה, היה כותבהּ"- ונוסיף: ואף מוֹקִיר לו עליה. נזכור
ונעריך כל טובה, קטנה כגדולה שעושים למעננו. שום דבר אינו מובן מאליו, נסגל לעצמנו
להגיד: תודה.
" הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם,
וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד" (משלי יב) שבת שלום ופורים שמח! חנן
ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה