"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן
הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
השבוע אנחנו מתחילים לקרוא בספר חדש, בו הנושא המרכזי הוא
אחד הנושאים הטעונים ביותר ביהדות, הלוא הוא – הקורבנות. השבוע ננסה לסקור
את הנושא על קצה המזלג, ובעזרת השם בשבוע הבא ניכנס לעובי הקורה ונדון בשאלות
מהותיות.
כשאנו ניגשים לפן הסמנטי של המילה, מיד מזהים את השורש
ק.ר.ב. הקרבן הוא דרך של האדם, היציר הנברא, להתקרב אל הא-לוה, הבורא. השורש ק.ר.ב
מזכיר לנו גם את המילה קרביים, שפירושה איברים פנימיים, נמצא אפוא כי הקרבן מקרב
את האדם בפנימיותו לא-לוהים.
מבחינה היסטורית, הקרבן הראשון בתולדות האנושות הינו קרבנו
של הבל[1],
"וְהֶבֶל הֵבִיא.. מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". השאלה המתעוררת
היא: מה ראה הבל להקריב לה'? ניתן לומר שהבל הביא חטאת על חטא אביו, או אולי קרבן
תודה על הצלה. מכל מקום אנו רואים נטייה קמאית בנפש האדם להקריב קרבן כאקט פולחני
לא-לוהים. אז הבל עשה חשבון: הקִרְבה הכי גדולה היא להקריב את עצמי, אבל זו דרישה
גדולה מדי, אז הקריב את הדבר הבא בסדר העדיפויות, מקור פרנסתו[2] –
הצאן.
הקרבן האחרון המסופר לנו בתנ"ך, נמצא בספר יחזקאל, בפרק
של הפטרת השבוע, פרשת 'החודש'. ה' מספר ליחזקאל על הקרבנות לעתיד לבוא: "וַיֹּאמֶר
אֵלַי זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָשָׁם וְאֶת הַחַטָּאת...
לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם". אנו מוצאים נדבך נוסף בהקרבת הקרבנות לעתיד לבוא והוא: קידוש האדם. המילה קידוש
פירושה: הַפְרשה[3].
נסכם, הקרבן פועל שני פעולות לכאורה נגדיות; מצד אחד קרבה,
מצד שני הפרשה. אלא שהכיוון הוא אחד: כלפי הא-לוהים. הקרבן מקדש אותנו ואת הבהמה מן
הטומאה, ובכך אנו מתקרבים לאבינו שבשמיים.
פתחנו כאן כיוון אחד בעניין הקרבנות, בשבוע הבא בעזרת השם
נמשיך להתעמק.
שבת שלום, -חנן-
[1] לכאורה לפי סדר
הפסוקים, משתמע שקין הוא המקריב הראשון. אלא שכלל ידוע בשפה המקראית, כאשר הנושא
קודם לנשוא המשמעות היא: עבר מוקדם, "והבל הביא" ולא "ויבא
הבל", נמצא כי הבל הוא המקריב הראשון.
[2] בהקשר לחשיבות
הבעלות על הממון, נזכיר את הוגה הדעות הצרפתי פייר פרודון שאמר כי הגדרת האדם כבעל
רכוש היא תחילת היווצרות המחלוקות.
[3] "קדושים
תהיו" מסביר רש"י: פרושים תהיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה