פרשת ראה - בחירות וצְמתים בחיים

בשבת שעברה התארחנו אצל חברים, ובסיום הארוחה ערכנו סבב בו כל משתתף השיב על השאלה "אילו היה לך כח-על, באיזה כח היית בוחר"? היו שענו "לעוף", "לקרוא מחשבות", אחד אמר "לשבור קירות", והייתה אישה אחת שאמרה: "לדעת מהוּ רְצון השם". פתאום שקט. לאחר כמה שניות מישהו מהעבר השני קרא לעברה: "אמנם קשה הביצוע, אך ברור לכולם מהו רצון השם, רצונו שנקיים את המצוות וההלכה, ונדבק במידותיו". אם נבחן לפי פשטנות פסוקי התורה, הוא צודק. אבל בבחינה מעמיקה נגלה שקיום המצוות מהווה רק חלק (קטן) מהחיים שלנו.

נניח שאדם מתפלל ומברך, שומר שבת כדין ולומד תורה, מקפיד על קלה כבחמורה. אחר כל זאת, ההדרכה בחלק הארי של חייו, קרי: עיסוקו, מקום מגוריו, שעות הפנאי שלו וכד', לא כתובה בשום ספר. ניקח לדוגמא את תחום העבודה, חכמי ישראל נתנו הדרכות כלליות בלבד: כשאתה עובד – אל תגנוב, אל תלין שכר הפועלים, עליך לשאת ולתת באמונה ועוד. אבל באיזה מקצוע אני צריך לעסוק? רופא? מורה? רואה חשבון? מהנדס? לא כתוב. בתחום המגורים הדבר דומה, חכמים אומרים: התרחק משכן רע, דור במקום תורה ועוד. אבל יש כל כך הרבה אפשרויות שמקיימות את ההדרכה הכללית! איפה השליחות שלי? בתל אביב? בצפת? זהו אפוא רצון השם ה'נחשק' שכֹה נעלם מעינינו.

פרשת השבוע פותחת בציווי מיוחד: רְאֵה. פתח את העיניים, הסתכל סביב. מה אראה? ממשיך הפסוק: "אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", יש בעולם הזה שפע וחיסרון, פורענות ונחמה, מלחמה ושלום. הקדוש ברוך הוא נותן בידנו את הבחירה ואת ההחלטה[1], אבל הוא דורש מאיתנו להביט ולהתבונן היטב לפני כל צעד בחיינו. רצון השם ברוב הצְמַתים בחיינו לא כתוב בשום מקום, אלא נמצא אצלנו פנימה, והקדוש ברוך הוא סומך עלינו – רבה אמונתו, האמון שלו בנו, בכל יום מחדש. כלשון הרב קוק: "והתשובה הראשונית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו".

המלאכה לכוון לרצון ה', לשוב אל עצמנו, איננה פשוטה, מבלבלת ולעיתים מטעה. אחת מן ההטעיות בעולם הזה נלמדת מכך שלא כתוב בפרשה שיש במציאות "ברכה או קללה", אלא "בְּרָכָה וקְלָלָה", הברכה והקללה קשורות אחת בשניה. אנחנו מבינים שגם כאשר נבחר בטוב, יש לו צד וכח שעלול להתבטא באופן שלילי, ועלינו לצרפו ולסננו. לכן מסביר רש"י שבמעמד הקראת הברכות והקללות הכהנים היו עומדים בין שני ההרים, והברכה/הקללה הייתה נקבעת לפני ההר אליו היו פונים. רְאֵה. שנזכה להתבונן היטב, לבחור, ולזכך את הבחירה. וכמובן להתפלל על זה.

            "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" _{מההפטרה} 'ואין מים אלא תורה' _רש"י       שבת שלום,  חנן ש.

---

[1] השבוע שמעתי משפט נהדר מהרב יואב שטרנברג שליט"א:
 "כשנותנים לאדם בחירה - הוא עלול לחטוא, אך כששוללים מאדם את הבחירה - אין שום משמעות לעשייה שלו".

פרשת ראה - בסיס אידיאלי

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם, לֵאמֹר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.. הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב! הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.. וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

בפרשת השבוע אנו קוראים ציווי קשה ביותר – עיר הנידחת; עיר שרוב תושביה הוסתו על ידי אנשים מתוכה לעבוד עבודה זרה. ברגע שמגיעה דיווח כזה, הסנהדרין מבררת היטב, ואם אכן קיימת עיר נידחת באחת מערי ישראל- עולים כל עם ישראל למלחמת אחים על אותה העיר והורגים בחרב את העובדים, טפם ונשיהם. לאחר מכן שורפים את כל הרכוש וחל איסור לבנות עיר זו מחדש עד עולם. כשעוסקים בנושא זה, בדרך כלל המשפט הראשון שנאמר הוא דברי התוספתא _{(סנהדרין יד,א,ג)}: "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? לומר: דרוֹש וקבל שכר". אך מה כוונתם של דברים אלו? כשאלת דודו של ר' יוסף קארו _{(פירוש "תולדות יצחק")}: "יותר טוב לדרוש ולקבל שכר על דברי תורה הרגילים והתמידים, מאשר דבר שלא היה ולא נברא".

ראשית נשאל: מדוע מקרה עיר הנידחת 'לא היה ולא עתיד להיות'? בסקירה קצרה של המצוות עליהן נאמרה קביעה זו[1], נראה לכאורה שהסיבה היא טכנית. הסיבה לכך שדין בן סורר ומורה לדוגמה, אינו אפשרי, נעוצה בכך שהתנאים שעליו לעמוד בהם כדי להיות מוגדר כך, הם מוזרים ונדירים ביותר _{(ראה רמב"ם הל' ממרים פרק ז)}. בניגוד לגישה זו, בגמרא מופיעה דעה הסוברת שהעניין הוא מהותי: "אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?! אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". לפי רבי שמעון, דין זה לא בוצע משום שאינו מוסרי. וכך דעת רבי עקיבא בעיר הנידחת _{(תוספתא שם)}[2].

נתקדם אל הביטוי "דרוש וקבל שכר". הגישה המקובלת סוברת שעל אף חוסר הסיכוי הטכני להתרחשות המקרה, עלינו ללמוד מוסר מן המצווה. בהקשר שלנו, ציווי עיר הנידחת מלמדנו על סכנות הלחץ החברתי, ההסתה והמרידה המתחילה בקטן וּגְדֵלה בצורה מעריכית. אך אם נאמר שעיקור מצוות אלו למעשה נובע מפגם מוסרי, מה נלמד מהן? מדוע עלינו לדרוש בהן? הרב קוק נותן תשובה ישירה לשאלתנו_{(אגרות ראיה רסו)}: "השכר הוא המֶלַח המעמיד צביון הטוב על ידי תגבורת שנאת הרע בכל ענפיה", לימוד המצווה מחנך אותנו לסלוד מן הרע, ללא יוצא מן הכלל. "וכיון שהוא [המלח] עשה את פעולתו באורח לימודי, איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר". הלימוד מועיל לשימור הגישה הבסיסית הבריאה.

האם מותר לרצוח? לשקר? לא. אבל יש מקרים בהם מותר? נכון, אך צריך להכיר מהו הבסיס. לעיתים אנו נותרים פעורי פה אל מול ציוויים בתורה ודברי חז"ל הנראים קיצוניים ומנותקים מהמציאות. חשוב להכיר בערך לימוד הדבר בצורתו הבלתי תלויה ובלתי מתפשרת, כך נְשמֵר בסיס אידיאלי ומתוכו ניגש אל המציאות המורכבת בראיה נכונה.

            "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", וכך תדרש ל-"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" המורכב.     שבת שלום,  -חנן-

---

[1] אלו אשר מצאתי: בן סורר ומורה _{(סנהדרין עא,א)}, עיר הנידחת _{(סנהדרין עא,א)}, טומאת נֶפֶל _{(ירושלמי נזיר פרק ז הלכה ב)}, צרעת הבית _{(תוספתא נגעים ו,א)}, רציעת עבד עברי _{(אבן עזרא שמות כא,ה)}.

[2] החולק על אי ההיתכנות של עיר הנידחת הוא רבי יונתן, אשר ראה במו עיניו עיר הנידחת.

פרשת ראה - לשכנו תדרשו

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.

בפרשתנו אנו מתקדמים ממדרגת הכרה של שמיעה בפרשת "והיה עקב תשמעון", למדרגת הכרה של ראיה בפרשת "ראה אנכי". אפשר לומר שבזה אנחנו מעמיקים בערכה של ארץ ישראל. ידועה ההבחנה לפיה כשהתלמוד הבבלי מביא ראיה לאחת הדעות הוא משתמש בביטוי 'תא שמע', בא ושמע. לעומתו, הזוהר - הארץ ישראלי, משתמש בביטוי 'תא חזי', בא וראה. ההסבר הוא פשוט: בגלות אנחנו מסוגלים רק לשמוע את מה שבארץ ישראל כבר ניתן לראות.

דיברנו בפרשות הקודמות על כינונה של המלכות בארץ ישראל, בפרשה שלנו התורה ממשיכה לשלב הבא[1] – בית ה', או כלשון חכמים: בית המקדש. את הפסוק "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" מסביר רבי עקיבא _{(עבודה זרה מה,ב)} כך שהתורה נותנת אינדיקציה היכן למצוא את העבודה הזרה בארץ – ישנם מקומות בעלי אנרגיה רוחנית ועליהם בונים מבנים לכבוד האלים[2]. לא כן ה' א-להיך - כי אם אל המקום! ה' בוחר במקום מיוחד ללא אינטואיציה אנושית[3].

על גבי ההבנה הזאת, מסביר הרבי מלונטשיץ _{('כלי יקר')} את השוני המהותי בין מבנים אליליים כאלה ואחרים ובין בית המקדש. "כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם", הכוונה היא שבניית בית לאלהים אצל עובדי עבודה זרה מטרתו חיפוש החלת נוכחות האל בתוך מבנה פיזי. "וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאשר הטעות, ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו". לעומת זאת, מטרת המקדש בעם ישראל הינה שונה בתכלית. מעבר להדגשה הידועה 'ושכנתי בתוכם' ולא 'בתוכו', מוסיף הרבי "כי אין כבודו יתברך תלוי במקום, אלא הקב"ה מכבד מקומו לפיכך: לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום, אלא תדרשו לשכנו, איה מקום כבודו כי ה' עיקר והמקום טפל לו".

לסיכום, בית המקדש הינו התזכורת למקומו של עולם – א-להים שלא מוגבל במקום ובזמן, כדברי שלמה המלך בסיום בניית בית הבחירה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"_{(מלכים א ח)}.

                        יה"ר שיתקיים בנו "תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' "     שבת שלום,  -חנן-

---

[1] ע"פ רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם א,א: "שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה". [לגבי שלב הביניים "הכרתת זרעו של עמלק" ראו 'כסף משנה' שם].

[2] סיפר פעם ארכיאולוג ירושלמי שהרבה 'מקומות קדושים' שרדו כקדושים גם לאחר מפלת הדת שראתה בהם קדושה. לפעמים קורה בחפירות המתבצעות ברחבי העולם שמגלים מסגד הבנוי על חורבותיה של כנסיה קדומה, שמצידה בנויה על יסודות מקדש פגאני עתיק יומין.

[3] ראוי לציין שבשום מקום בתורה לא נזכר מיקומו המפורש של בית המקדש. הרמב"ם _{(מורה נבוכים ג,מה)} מונה לכך מספר סיבות, אחת מהם הינה: אם הגויים היו יודעים מהו המקום הם היו נלחמים עליו בחירוף נפש כדי שלא נכבוש אותו. מעניין.