אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת
אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל
הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם
אֶת מִזְבּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן
בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן
הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל
הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ
שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.
בפרשתנו אנו מתקדמים ממדרגת הכרה של שמיעה בפרשת "והיה עקב תשמעון", למדרגת הכרה של ראיה
בפרשת "ראה אנכי". אפשר לומר שבזה אנחנו מעמיקים בערכה של ארץ ישראל. ידועה
ההבחנה לפיה כשהתלמוד הבבלי מביא ראיה לאחת הדעות הוא משתמש בביטוי 'תא שמע', בא ושמע. לעומתו, הזוהר - הארץ ישראלי, משתמש
בביטוי 'תא חזי',
בא וראה. ההסבר הוא פשוט: בגלות אנחנו מסוגלים רק לשמוע את מה שבארץ ישראל כבר
ניתן לראות.
דיברנו בפרשות הקודמות על כינונה של המלכות
בארץ ישראל, בפרשה שלנו התורה ממשיכה לשלב הבא[1] – בית
ה', או כלשון חכמים: בית המקדש. את הפסוק "עַל
הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" מסביר רבי עקיבא
(עבודה זרה מה,ב) כך שהתורה נותנת אינדיקציה היכן למצוא את העבודה הזרה בארץ
– ישנם מקומות בעלי אנרגיה רוחנית ועליהם בונים מבנים לכבוד האלים[2].
לא כן ה' א-להיך - כי אם אל המקום! ה' בוחר במקום מיוחד ללא אינטואיציה אנושית[3].
על גבי ההבנה הזאת, מסביר הרבי מלונטשיץ
('כלי יקר') את השוני המהותי בין מבנים אליליים כאלה ואחרים ובין בית המקדש.
"כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם", הכוונה היא שבניית
בית לאלהים אצל עובדי עבודה זרה מטרתו חיפוש החלת נוכחות האל בתוך מבנה פיזי. "וההולכים
אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאשר הטעות, ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו".
לעומת זאת, מטרת המקדש בעם ישראל הינה שונה בתכלית. מעבר להדגשה הידועה 'ושכנתי
בתוכם' ולא 'בתוכו', מוסיף הרבי "כי אין כבודו יתברך תלוי במקום, אלא
הקב"ה מכבד מקומו לפיכך: לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום, אלא
תדרשו לשכנו, איה מקום כבודו כי ה' עיקר והמקום טפל לו".
לסיכום, בית המקדש הינו התזכורת למקומו של
עולם – א-להים שלא מוגבל במקום ובזמן, כדברי שלמה המלך בסיום בניית בית הבחירה:
"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי
הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"(מלכים
א ח).
יה"ר שיתקיים בנו "תָּחֹג
לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' " שבת שלום,
-חנן-
[1]
ע"פ רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם א,א: "שָׁלֹשׁ
מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְמַנּוֹת לָהֶם
מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה". [לגבי
שלב הביניים "הכרתת זרעו של עמלק" ראו 'כסף משנה' שם].
[2]
סיפר פעם ארכיאולוג ירושלמי שהרבה
'מקומות קדושים' שרדו כקדושים גם לאחר מפלת הדת שראתה בהם קדושה. לפעמים
קורה בחפירות המתבצעות ברחבי העולם שמגלים מסגד הבנוי על חורבותיה של כנסיה קדומה,
שמצידה בנויה על יסודות מקדש פגאני עתיק יומין.
[3]
ראוי לציין שבשום מקום בתורה לא נזכר מיקומו המפורש של בית המקדש.
הרמב"ם (מורה נבוכים ג,מה) מונה לכך מספר סיבות, אחת מהם הינה: אם
הגויים היו יודעים מהו המקום הם היו נלחמים עליו בחירוף נפש כדי שלא נכבוש אותו.
מעניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה