פרשת כי תצא - השבת אַבוּדִים

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ..
לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

השבוע בחרנו ללמוד יחד את אור החיים הקדוש על מצות השבת אבידה, שקושר בין הפרשה לבין חודש אלול, חזרה בתשובה. לדעת רבינו חיים בן עטר[1] הציווי מתייחס, בדרך רמז, ל'אבידה' מסוג אחר, יהודים הרחוקים מהקדוש-ברוך-הוא. "כי תראה את שור, אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צֹאן קדושים, ולזה קראם שור ושה". אותם בני אדם שהדרדרו עד שנדמו לבהמות, "ואומרו 'נדחים'.. שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא א-להי עולם", הם צאן קדושים, ויש להשיבם ל'אחיך': "אחיך שהוא הקדוש ברוך הוא".

בחודש הרחמים והסליחות, חודש המסוגל לחזרה בתשובה, אנחנו מצווים לא לשכוח גם את השכן מלמטה, את העמיתה לעבודה, או את החבר לספסל הלימודים. גם אותם איבּד בורא עולם, ועלינו מוטלת המלאכה להשיבם. איך עושים את זה? מהי המתודה לקרב את הנשמות האבודות?

"וכפל לומר 'השב תשיבם', נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב, ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו 'תשיבם אל אחיך' ". יש החושבים שחזרה בתשובה מתחילה בלימוד גמרא ופוסקים, מחדש לנו האור החיים שהדרך להשם עוברת תחילה בדרך הטוב. על ידי עשיית טוב, חסד, מאור פנים, ממילא יתקרבו הסובבים אותנו וירצו לשאוב מאותו אור אליו אנו מחוברים, בורא עולם שהוא מקור הטוב. וכאן מוסיף הרב ואומר שהאֶתגר גדֵל בדורות שלנו:

"ואומרו 'ואם לא קרוב אחיך וגו'' - בּזה הֵעיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון.. 'ולא ידעתו', שנִסְתָּם הקץ, ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה". האח (הקב"ה) נראה 'לא קרוב', מרגיש לנו רחוק וחיצוני למציאות, ועוד: לא רק שאינו קרוב אלא גם קשה לראות את הדרך אליו. הריחוק ואי הידיעה גורם לעוד ועוד 'אבידות' כביכול. וכאן הדרישה גוברת:

"עם כל זה יצו ה' 'ואספתו אל תוך ביתך'.. וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו 'עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו' ". כשהמשימה קשה יותר, דרך הפעולה הופכת דוקא בסיסית יותר. כבר לא "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם", אנחנו לא במקום הזה, אלא פשוט "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ", הזמן אותו, ומשם אבא כבר ידרוש אותו. כדברי הרצי"ה: "אוהב את הבריות", וממילא "מקרבן לתורה". שנזכה!

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" _{מההפטרה}  שבת שלום, לשנה טובה נִכָּתֵב,  חנן ש.

---

[1] רבי חיים בן עטר היה מגדולי פרשני המקרא, מקובל ופוסק הלכה במאה הי"ז בצפון אפריקה ובסוף ימיו עלה לארץ.

פרשת כי תצא - קליטת מסתננים

..ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ.

בפרשת השבוע נקרא על אחד מחוקי המגן ביהדות (protective labor law). מדובר על עבד גוי שברח מאדוניו הגוי, והתורה אוסרת על המוצא אותו להסגירו אל אדוניו. דין זה מוזכר שוב בספר משלי _(ל,י): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתּ". ציווי הומני זה הוא כמובן יוצא דופן ביחס לעמים האחרים באותה תקופה, ולא רק באותה תקופה. בנוסף לאיסור ההסגרה, יש להיטיב עימו, לתת לו מקום בטוח לשבת בו וקיים איסור מיוחד על הונאתו. דינים אלו מזמינים אותנו לברר את יחס היהדות לפליטים ומהגרים ממדינות זרות[1].

המתח הקיים בשאלות מסוג זה הוא רווחת אזרחי המדינה מול בעיות קיומיות של אזרחים זרים. לכן, כתנאי בסיסי לזכות ליחס זה של התורה - על העבד לקבל על עצמו להתנתק מאורחות חייו כגוי. אמנם ישנה מחלוקת ראשונים האם הוא חייב להתגייר, או שיכול רק לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח ולהנות ממעמד "גר תושב", אך הכלל ברור: עליו לבצע מהפך רוחני. הגבלה נוספת על קליטת מהגרים היא זו שמדגיש דון יצחק אברבנאל _{(מאה ה15, ספרד)}: "ואמר 'ישב בקרבך' להודיע שאין ראוי שיהיה לעבדים עיר בעצמם פן ירבו וימרדו שמה, אבל ישבו בקרב ישראל". ישנה סכנה בהקמת 'שכונות ייעודיות לפליטים' מחשש שמא יפתחו בועה משלהם בתוך הנוף היהודי, לכן התורה מדגישה שאותו עבד יחיד ישב 'בקרבך', וכך יוכל להשתלב בצורה המיטבית.

סוגיה נוספת היא הדאגה לרוּחניוּתוֹ של הפליט ולא רק לצרכיו הפיזיים. נכתב בתורה שהעבד רשאי לשבת "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר". הביטוי הזה מזכיר לנו את אשר קראנו לפני שבועיים "וְאָֽכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". הקדוש-ברוך-הוא בוחר במקום מסויים להשראת השכינה – בית המקדש. דבר מפתיע לכאורה לאור הביטוי הדומה הוא שחכמינו אוסרים על אותו עבד לשבת בירושלים _{(מדרש תנאים דברים כג,יז)}. אלא נראה לומר, שכחלק מהדאגה לפליט הגוי, התורה קובעת כי אין לו הכרח להתמקד במקום פולחן מסויים. הרגשת השייכות לא-לוה מבחינתו תתרחש במקום אחר, תלוי בתרבות המוצא שלו; על שפת הים, על הר גבוה, או ביער סבוך. הוא בוחר את המקום, הוא בוחר את האפשרות של חיבור לבורא עולם. בדרכו.

תנאים אלו שמוסרת לנו תורתנו הקדושה באים מצד אחד לבטא את הדאגה לתיקון עולם המוטלת על עם ישראל, ומאידך שמירה על צביונה הפנימי של מדינת ישראל[2]. שנזכה לשלב בין הדברים בחכמה כפי שהורו לנו חכמינו, ובכך לבשר לכלל העולם.

            "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם" _{(זכריה ב,טו)}      שבת שלום,  -חנן-

---

[1] תמיכה ועזרה לאויבים יכולה להביא בעתיד לנזקים צבאיים מדיניים ואף רוחניים. כל מקרה יידון לגופו על פי העקרונות כאן. אך לאזרחים פליטים של מדינות ידידותיות יש יותר מקום לסייע בצורה משמעותית, ואף לשלוח סיוע לשם אם הדבר נצרך.

[2] אחד הקלקולים שהתרחשו בעקבות הומניות ללא הגדרת מוכנות מוסרית הוא הנתון המזעזע של קפיצה בפשיעה בשבדיה באיזור שקלט מהגרים - 300% בכללי, ו 1200% בפגיעות בנשים. נוסיף לזה גם התפוררות תרבותית, ועוד.

פרשת זכור - זהותו של עמלק

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.

השבת נזכה לקיים מצווה מן התורה – זכירת מעשה עמלק. איני יודע להסביר את התופעה שהושרשה בחלק מהמקומות של שמחה פורימית מופרזת ב'שבת זכור', הרי ברור לכל בר דעת כי מטרתה הבסיסית של שבת זו הינה לזכור את מעשי עמלק; עמלק שנלחם בישראל בצאתם ממצרים, והללו שונאי ישראל אשר לאורך כל הדורות מזנבים בנו. לפני הפורים ובתענית אסתר עלינו להזכיר את הפרעות בכובד ראש מסויים, ובפורים להודות לשמוח ולהלל על ההצלה הגדולה. לכן נתמקד הפעם במי הוא עמלק; המקורי, ההיסטורי והפנימי.

עמלק האיש הוא בנם של אליפז ותמנע, נכד של עשו הרשע. מניעי תמנע לנישואיה עם אליפז מובאים ברש"י _{(בראשית לו,יב)}: תמנע זו בת אלופים היתה, אמרה: איני זוכה להנשא לזרע אברהם, הלואי ואהיה פילגש. מובן מכאן כי כוונה חיובית של תמנע היא זו אשר יצרה את עמלק. לאחר יציאת מצרים, כאשר פחד ישראל נפל על כל העמים, מגיע העם העמלקי ומקרר את האמבטיה, פותח פרצה המזמינה עוד מלחמות. מה הם מאפייני המלחמה של עמלק?

קודם כל – בַּדֶּרֶךְ. עמלק מגיע לתקוף אותנו כשאנחנו במעבר ממצב מסויים למצב אחר. עם ישראל אמנם יצא ממצרים, אבל עוד לא נכנס לארץ, עוד לא קיבל תורה, 'תלוי באויר', כאן קיימת סכנה[1]. כל תוקף יודע שזמן חילופי המשמרות הוא נקודת תורפה והזדמנות מבצעית. וכן העמלק שבתוכנו, האדם צריך להיות עם יד על הדופק בזמני 'גשר' בחייו; כבר לא סטודנט ועוד לא שכיר, כבר לא פנוי ועוד לא נשוי, או אז חוסר היציבות מתגבר.

מאפיין נוסף – קָרְךָ, לשון 'מִקְרה'. עמלק מגיע ב'ספונטניות' מזוייפת, כאילו שההתקפה באה בזרימה מובנת מאליה ומתבקשת (ומוסברת היטב כלפי חוץ). על האדם לשים לב היטב מתי בתוכו מתרחשת תרמית שכזו, היצר כביכול ממשיך את רצף החיים הזורם שלנו, אלא שבאמת הוא מסיט אותו מהנתיב הטבעי- הטוב. אנחנו ערים לכך ומודעים לפנימיותנו הכשרה.

ולבסוף - וַיְזַנֵּב בְּךָ. 'זנב', מסביר הרש"ר הירש, הוא החלק הנספח לגוף העיקרי, הקצה. עמלק תופס אותנו בנספחים, באיזור הלא מבורר בנפשנו, בקצוות התודעה. מפורסמת הגימטריא עמלק=ספק, הדחף לחטוא מגיע בתחומים בהם אנחנו לא בטוחים, מבולבלים. אומר הזוהר _{(דברים רפא, מתורגם)}: "בִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִצַּד שֶׁל עֲמָלֵק. תִּקַּח ע''ם מִן בִּלְעָם, ל''ק מִן בָּלָק, יִשָּׁאֵר בָּבֶל " - עמלק יוצר יסוד חזק של בלבול, וכנגדו עלינו לפתֵחַ יכולת ודאות ואמונה בצדקת הדרך.

לסיכום, כל ההתמודדויות עם עמלק הן הזדמנויות לפיתוח החוסן הלאומי, ובפן הרעיוני - עילוי האישיות שלנו, כדברי המדרש _{(רבה חוקת יט)}: "מֵאז ומעוֹלָם- רְצוּעַת מַרְדּוּת הָיָה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל", כלומר: ה' שלח את עמלק ככלי לחינוך עבורנו. המלחמה של כל אדם ברוע מסייעת לו לצמצם את זמני הגשר על ידי התמדה, לזהות תרמיות של זרימה לא טבעית, ולהתחזק בוָדַאוּת האמונה בעצמו ובדרכו.

            שנזכה לניצחון אמיתי על עמלק ועילוי האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו.    שבת שלום,  -חנן-

---

[1] וכן - כאשר עם ישראל כבר החל לצאת מגלותו על ידי העליות, הצהרת בלפור והקמת התנועה הציונית, אלא שטרם הקים מדינה, ניסה הצורר הגרמני להשמידנו.

פרשת כי תצא - ושמח את אשתו

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב, כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.

בפרשה הקודמת קראנו על כללי הפטורים מיציאה לקרב, ביניהם נמצא גם "הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". הרמב"ם_{(הל' מלכים ז)} מציין כי הפטוֹר שמקבל המאורס אינו פטור גמור, מוטל עליו תפקיד עורפי "מְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּבָא, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים". לעומתם, חתן בשנתו הראשונה לנישואין פטור לגמרי מכל סוג של שירות צבאי[1], "יכול בצבא הוא לא יוצא, אבל יספק מים ומזון ויתקן הדרכים? תלמוד לומר 'ולא יעבור עליו לכל דבר' "_{(סוטה מד)}[2]. במבט ראשון, המשך הפסוק "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" אינו אלא נימוק לפטור הצבאי, אלא שבהסתכלות עמוקה – יש כאן מצווה כשלעצמה, אקטיבית. מהי אותה מצווה?

מעיון בתרגומים על הפסוק "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" עולים הבדלים מהותיים[3]. אונקלוס תרגם: "פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב", לעומתו יונתן תרגם: "פָּנֵי יְהֵי בְּבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיִחְדֵי עִם אִנְתְּתֵיהּ דְּנָסִיב". לפי אונקלוס על החתן מוטלת החובה להיות פנוי מכל עסקים כדי שיוכל להגיע לביתו ולשמח את אשתו, לעומתו, יונתן סובר שעל החתן מוטלת החובה להיות פנוי בּביתו, כדי שיוכל לשמוח עם אשתו. נבאר את החובה לפי כל אחת מן השיטות.

פירושו של אונקלוס מטיל חובה שימוח על הבעל, מדוע המצווה מופנית דווקא כלפי הגבר? נחזור לבריאת העולם. שם נראית החלוקה המגדרית בצורה שוויונית, "אחת מצלעותיו" מסביר רש"י – צלע זה צד, צד אחד לאיש וצד אחד לאישה. אך בהבנה מעמיקה, אין כאן שוויון מוחלט משום שיש חלק אחד שנשאר, וחלק שני שנלקח. האיש – נח, נשאר, והאישה – נלקחה. ידוע הכלל שבעל אבידה מְחזר אחר אבדתו _{(קידושין ב)}, קיימת א-סימטריה עוד מתחילת הבריאה. לכן המצווה מוטלת על הבעל, להיות פנוי כדי שיוכל להקדיש זמן לשמח את אשתו, להעניק לה את השמחה שכה הייתה חסרה לה עד זיווגם[4].

לדעת יונתן בן עוזיאל תפקיד הבעל הטרי שונה. הסכנה אותה הוא מזהה היא חוסר הבנת הבעל את מוסד הנישואין. הבעל עלול לחשוב שהוא ממשיך את חייו שחי עד עתה, פשוט בצירופו של חבר חדש, ממין נקבה. סדר היום נותר כרגיל, רק הנוף של הבית משתנה. לכן מלמד אותנו תרגום יונתן שיעור ראשון בזוגיות: כשאתה חוזר לבית – תהיה פנוי בבית, יש לך שותפה חדשה בחיים, מציאות חדשה. מוטל על האיש לשמוח עם אישתו, לא רק לשַמֵח אותה כמו עוד חבר, אלא לשתף אותה בשמחה שלו.

                        שנזכה כולנו לאישה, לִפְנִיוּת, לשיתוף ולשמחה      שבת שלום,  -חנן-

---

[1] למעט מקרי חירום קיצוניים, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" _{(סוטה ח)}.

[2] ראוי לציין כי בסוף שנות התשעים התקיימו מספר נסיונות של חברי כנסת לעגן מצווה זו כחוק במדינת ישראל, ביניהם הרב חיים דרוקמן והרב חנן פורת. הצעות אלו לא נתקבלו.

[3] יש להעיר כי הכרעתו של רש"י: "ותרגומו ויחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא" הינה הכרעה מילולית. כמובן שיש מקום ללמוד עקרונות חשובים מכל אחד מן החכמים.

[4] "יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא"_{(כתובות פו)} אינו מתפרש בצורה שטחית כמתיימר להסביר את הרצון המיני, אלא שאצל האישה קיימת יותר הרגשת חוסר שלמות בזמן הרווקות, וביטוי הרגשה זו הוא הרצון לבנות בית.