אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב
מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם
לְמוֹצָאֵיהֶם: וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ..וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ..וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ..
פרשת השבוע שלנו חותמת את ארבעים שנות נדודי
עם ישראל במדבר[1]. החלק הראשון של הפרשה כולל רשימה
מפורטת במיוחד של כל התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע הארוך ממצרים ועד ערבות
מואב. ראשית יש להבין שהתורה אמנם מוסרת פרטים היסטוריים אך אינה ספר היסטוריה.
יכולים אנו לקרוא אלף שנים בפרק בודד, לדוגמא מאדם עד נח בספר בראשית (ה),
ומאידך חודש זעיר נִפְרס על פני ספר שלם; חומש דברים אותו נפתח בשבוע הבא. לכן
כשהתורה מקדישה כמעט פרק שלם לרישום מלא של המסעות עלינו להבין כי מדובר בצורך
חשוב ולא בדיווח טכני. מדוע אפוא התורה, שנכתבה מפי הגבורה ואין בה אות מיותרת,
טורחת להזכיר בשמות כל צעד של בני ישראל במדבר? מהו המסר הטמון כאן?
בכדי לנסות לפענח את המסר, רש"י מביא
את דברי המדרש (תנחומא, מסעי ג): "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ.
כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין, הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאָמַר לוֹ:
כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ". בפשטות
אפשר להבין שהאב מלווה את בנו בחזרה, ומזכיר לו גם את הדברים החיוביים וגם
השליליים; תראה – הדרך היתה מורכבת, ולמרות זאת הגענו ליעד, אתה בריא ושלם. ננסה
להתבונן לעומקו של המדרש.
בתחילת הפרשה מופיעים שני ביטויים דומים
בסדר הפוך, האחד- "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" והשני- "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".
הרב חיים סבתו מסביר שיש שני סוגי אנשים שמחליטים לצאת למסע. אלה שצריכים להגיע
ליעד מסויים ולכן עוזבים את מקומם, מַסְעֵיהֶם
מביא אותם לעזוב את מוֹצָאֵיהֶם. לעומתם ישנם כאלה
שלא נוח להם איפה שהם נמצאים ומחליטים פשוט לנוע – מוֹצָאֵיהֶם
מוביל אותם לְמַסְעֵיהֶם. השאלה היא בעצם האם
המוקד הוא במוצא או ביעד? התשובה של ה' דרך פרשת השבוע: גם מאין באת, וגם לאן אתה
הולך, וגם: הדרך שביניהם.
כל אירוע שהעם חוה במדבר תרם למרכיב בזהותו;
לאמונה שלו, לגילוי כח התשובה שבמציאות, להפנמת ההשגחה ועוד. גם אם החוויה היתה שלילית
וגם אם היתה חיובית – היא מלמדת את בני ישראל דבר על עצמם, על הקדוש ברוך הוא ועל
הקשר ביניהם. ובימים ההם – כך בזמן הזה. עמנו הזעיר עבר שנים רבות בספרד, באיטליה,
בגרמניה, בפרס, בתימן; ובכל תחנה- החוויות שעבר הן שהוסיפו לתרמילו עוד חידושים, עוד
כלים, ועוד עוצמות[2]. יהיה זה חטא לומר שעם ישראל
גלה ולפתע חזר. דורות של בניה והתעצמות הולידו בסופו של דבר שיבה לציון.
ובחיינו, אנחנו עוברים אין-ספור עצירות,
שהיות, מסעות ומחנות. בכל תחנה האדם צריך לאסוף משהו, לבנות משהו. תוך כדי המסע כל
תחנה מקבלת (ובצדק) את מלוא תשומת הלב, וכפי מידת חִיוּבִיוּתָהּ – מידת חִיוּנִיוּתָהּ
בעינינו. אם החוויה בה הייתה שלילית אולי נחשוב שהיא היתה מיותרת. באה התורה
ומלמדת אותנו שכשמסתכלים אחורה, מבינים לפתע שלכל אחת מהחניות שלנו היה תפקיד
קריטי. כל תחנה בעבר קידמה אותנו במידת-מה אל המקום בו אנחנו נמצאים בהווה. ובלשונו
של רש"י (שמות מ,לח): "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע".
"כל המקומות שבהם היית, עולמות שראית
וגילית – אורות" (אברהם טל) שבת שלום,
-חנן-
[1]
פרשת מסעי כפרשה נפרדת מ-מטות זהו מקרה די נדיר; 4 שנים בכל מחזור
של 14 שנים. הזדמנות נפל(א)ה בחלקנו.
[2] בנקודה זאת אעיר נקודה ששמעתי מפי ראש הכולל הרב יצחק שוראקי שליט"א
לפיה התוספות והשיפורים של 'היהודי הנודד' נבעו בעיקר משני מקורות, אשר שניהם
מבורכים: א- מקור פנימי הנובע מתוך ההתמודדות עם החוץ. ב- מורשת מבחוץ שחדרה
בטהרה לכתלי בית המדרש הקרויה "ליקוט ניצוצות". כדברי אור-החיים
בפרשתנו: "הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה".
