פרשת חיי שרה - מנחש או מתפלל?

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם! הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה- אוֹתָהּ הוֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
פרשתנו ממשיכה לספר אודות מייסדי האומה הישראלית, האבות הקדושים. כחלק מן הדאגה לַדור שאחרי המהפכה שחוֹלל, אברהם שולח את אליעזר עבדו לעיר ילדותו כדי למצוא אישה ראויה ליצחק. אליעזר מגיע לבאר המקומית ומבצע פעולה תמוהה למדי; הסכם של ניחוש עם הקדוש ברוך הוא. הגמרא מעידה, ובצדק: "אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם שָׁאַל שֶׁלֹא כְהֹגֶן"! התנאי המינימלי שהתנה הוא שהאישה תשקה אותו ואת גמליו, והגמרא זועקת: "יכול אפילו חיגרת?!", אלא שה' השיבו כהוגן וזימן לו את רבקה אימנו (תענית ד). מדוע אליעזר ניחש? האם עבר על איסור?
כשהגמרא עוסקת בהלכות כישוף, היא דנה מה הגדר הנדרש לאיסור 'ניחוש', והיא קובעת: "כל ניחוש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם – שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה – אינו ניחוש" (חולין צה, רש"י). והרמב"ם פסק: "אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ'. כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ?.. כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם" (ע"ז יא,ד). לפי זה- אליעזר מצא אישה ליצחק בדרך לא כשרה ועבר איסור דאורייתא (ניתן לתרץ שזו לא עבירה, כי לא היה מזרע אברהם).
הראב"ד משיג על קביעת הרמב"ם בלשון תקיפה: "זה שיבוש גדול!.. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואם היו הם- היו מוציאים פולסי דנורא אל פניו!". לא יתכן לומר כך על אליעזר[1]. אז מה הוא בדיוק עשה? מסביר רבנו עובדיה ספורנו: " "והיה הנערה אשר אומר אליה" - התפלל שיהיה כך, לא שסמך על הניחוש.. ומה שאמרו חז"ל כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש, הכוונה היא שיאמר המנחש כדבריהם, אבל יאמר זה שלא כדרך תפילה אלא דרך נחש".
אליעזר מבקש בקשה, והוא לוקח בחשבון שהיא עלולה לא להתקבל, "שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה" (רבה וישלח עו). לכל אורך התפילה הוא מדגיש שתפילתו לה' היא בגדר 'חסד'. העבד מודע לכך ששאלתו אינה בהכרח כהוגן, אבל הוא יודע שה' לא עובד אצלנו, אלא אנחנו עובדים אצלו. הוא מבקש מה' חסד. אפילו כשרבקה שואבת לגמליו, העניין כבר כמעט סגור, כתוב: "הָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ. מַחֲרִישׁ. לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", יש מצב גדול שלמרות כל הסימנים זאת לא הכּלה המיועדת. ומשנודע לו שה' היה בעזרו – הוא מודה ומשתחוה כסימן לכניעה, כי שום דבר אינו מובן מאליו. אליעזר מבין שהקדוש ברוך הוא אינו קבלן ביצועים, ואפילו לאחר תשובת ה' כהוגן, בזימון רבקה, העבד מתכונן למלאכה המוטלת עליו בהשתדלות, שכנוע של המשפחה.
אנחנו מתפללים מדי יום, שופכים ליבנו ומתחננים על כל צרה, וכל תפילה שלנו ודאי פועלת בעולמות העליונים. יחד עם זאת – עלינו להפנים כי לא תמיד נראה את תוצאותיה בהקשר הישיר של בקשתנו. סכנה גדולה בעבודת ה' היא לחשוב שדרך הטבע היא שמתפללים ונענים. "גם לאבא מותר לומר לא" אמר אביו של החייל, ואם אבא אומר כן – "הגדלת חסדך עלי". שמחה גדולה. "לֹא נַחַשׁ בְּיַֽעֲקֹב", אלא תפילה.

            "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. אֱ-לֹהִים, בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (תהילים סט)    שבת שלום!


[1] הראב"ד מניח בפשטות שאליעזר היה צדיק. ראה זוהר ויקרא דף קג ע"ב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה