וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ
בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר[1]: מַה זֹּאת?
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי
כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה. עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם
הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.
בפרשת השבוע נקרא על סיומו של שיעבוד מצרים.
רגע לפני הגאולה, עם ישראל מצוּוה שלא לשכוח את העבדות והיציאה ממצרים ולהעביר את
הסיפור לדורות הבאים. אנחנו 'עם זוכר', זה מה שמייחד אותנו ונותן לנו כח להמשיך,
לכן החינוך לדור הבא הוא כל כך חשוב ומרכזי. בדרך כלל, כשהקדוש-ברוך-הוא נותן מצוה
לבני ישראל היא מגיעה בצורה מאוד ברורה: עשה כך וכך, אל תעשה כך וכך. במצוה
המיוחדת הזאת, על העברת המסורת – פני הדברים שונה; ה' אומר: כשהבן ישאל אותך, תענה לו כך וכך.
שמעתי מהרב יונתן זקס שליט"א על פתגם
אנגלי: "Children should be
seen, not heard", שלא
ישאלו. ביוון העתיקה חרצו את דינו של הפילוסוף סוקרטס למוות בעוון השחתת הנוער כי
הוא לימד אותם לשאול שאלות. תורתנו הקדושה פורצת דרך חינוכית ייחודית שרק שלושת
אלפים שנה מאוחר יותר תוציא ניצנים בסדנאות למורים: אתה רוצה לחנך? מעוניין שהתלמיד
יפנים את החומר? גַרֵה את הלומד לשאול, להתבונן, להקשות[2].
פעם שמעתי אב שהגיע למורי ורבי הרב שרקי
בפנים נפולות: "אני דואג לבן שלי שלא יֵצֶא לתרבות רעה, יש לו הרבה שאלות
באמונה". "ולך? אין שאלות?" שאל
הרב. "בודאי שלא" ענה האב בנחרצות. "אם כך", חתם הרב, "הבעיה
שלך קשה הרבה יותר". היהדות מחדשת אמונה דתית שמבוססת על שאלות[3]; החל
מאברהם אבינו ששאל "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַֽעֲשֶׂה מִשְׁפָּֽט?",
דרך משה שזעק "אֲ-דֹנָי! לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?" יהושע "אֲהָהּ
אֲ-דֹנָי! לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן?", ולא
כלֵה, גם בנביאים ובחכמינו לאורך כל הדורות. ספרות חז"ל ברובה כתובה בצורה של
שאלות ותשובות (שו"ת). הגמרא, שהיא הבצק של המחשבה היהודית, כל כולה במבנה של
"שקלא וטריא" – משא (שאלה) ומתן (מענה).
הבַנו והוכחנו היטב שבשביל ללמוד ולהאמין
צריך לדעת לשאול שאלות. מה לגבי תשובות? יש לנו המון תשובות. בכל דור ודור נכתבים מאות
ספרים של תשובות. האם לכל שאלה תשובה? אפשר שכן, אבל מה שבטוח – לא תמיד אנחנו
מבינים ומשיגים. יש רעיונות שדורשים ניסיון חיים בשביל לאפשר הבנה, יש כאלה
המצריכים הכנה עיונית כבירה, ויש כאלה שמחייבים תבנית מחשבה אחרת מזו הקיימת
אצלנו. אך גם אם לא נבין
התשובה לעולם, אין לנו רשות שלא לשאול.
העבד לא שואל שאלות, הוא שותק ועושה,
פסיביות תבוּנית ואקטיביות פיזית. הסימן הראשון של אדם משוחרר הוא האקטיביות
השכלית, בורא עולם נתן לנו מתנה כה נפלאה ומצווה עלינו להשתמש בה כדי להתקדם
ולעלות בחיים.
"כֹּה אָמַר ה': עִמְדוּ עַל דְּרָכִים
וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם"
(ירמיהו ו,טז) שבת שלום, -חנן-
[1] ארבעה בנים בתורה. והחמישי: "כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר:
מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם" (יהושע ד,ו). והתשובה? ראו שם.
[2] בנוגע לסדר פסח, כתוב בגמרא: "תנו רבנן: חכם בְּנוֹ – שואלו, ואם אינו
חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין
בהלכות הפסח – שואלין זה לזה" (פסחים קטז). זאת מתודה ולא מִקְרה.
