וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם
לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת
יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית
אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה
וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל
אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'.. וְהָיָה
הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת
עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
בפרשתנו, אחרי יותר משישים פרקי תורה, נפגשים אנו במצוה
הרשמית הראשונה[1] – קידוש החודש. זכורה לנו
קביעתו של רבי יצחק המובאת ברש"י הראשון על התורה "לא היה צריך להתחיל את
התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל". במה זכתה
מצווה להיות הראשונה ובמעמד של כזו ש'כמעט' התחילה התורה ממנה? במחשבה ראשונית היה
אפשר לבחור במצווה חשובה הרבה יותר כמו אמונה בה', או שבת, או אולי באיסור עבודה
זרה. מה מיוחד בציווי זה על קידוש החודש?
כלל גדול למדנו הרב רפאל בירדוגו (מרוקו, המאה ה18) והוא
כי דרך פרטי המצווה נוכל לרדת לעומקה ולחשיבותה. עיקר המצווה הוא (ע"פ
ספר החינוך ד) החובה לקדש חדשים ולעבר שנים בבית הדין הסמוך (מלשון
"סמיכה") בארץ - סנהדרין, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קדוש. כשרואים
את התחדשותה של הלבנה יש לקבוע ראש חדש, או אפילו אם לא נראה, כיון שהיא ראויה
להראות על פי החשבון[2]. חודש יכול להיות בן 29 יום
('חסר') במידה ונראה המחזור החדש של הלבנה, או בן 30 יום ('מלא') במידה ולא נראה.
בתחילת הלכות קידוש החודש, הנחשבות לאחת מחטיבות ההלכות הקשות ביותר להבנה בספרו,
מוסיף הרמב"ם "הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמַרְאֵה
הַנְּבוּאָה דְּמוּת לְבָנָה וְאָמַר לוֹ: כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ".
במצוה זו טמון יסוד גדול. אנחנו, עם ישראל, בשר ודם, קובעים
את זמני החגים. א-להים נתן ביד האדם כלי על ידו הוא קובע מתי יחולו עליו ציוויי
השם. בית הדין קובע[3] מתי נצום ביום כיפור ומתי אסור
לאכול חמץ. הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד שפע גדול על האנושות, אך עם ישראל פועל גם בכיוון
ההפוך, מחיל את הציווים באמצעות עדות פה בארץ. מצווה זו אפוא הינה תמצית מטרתו של
עם ישראל בעולם – החלת כבוד השם על כלל המציאות, או במילים אחרות: קידוש החומר.
כעת מובנת ההלכה המיוחדת לפיה התירו חכמים לחלל את השבת לשם
מסירת עדות החודש. השבת היא קבועה וקיימת, כל שבעה ימים ללא יכולת שינוי או תזוזה.
החודשים ובעקבותם גם החגים הם בלתי צפויים ונתונים לידי העדים אם יבואו או לא. לכן
מסר משה לחכמים שמותר לעבור את תחום שבת בכדי להגיע ולהעיד בדבר קידוש החודש. זו התכונה
הדינמית של הלכות התורה הנצחית בתוככי המציאות המורכבת.
שנזכה
לשיבת הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית שבבית הבחירה, שבת שלום,
-חנן-
[1] כמובן שגם בספר בראשית מנויות מצוות כגון פריה ורביה, מילה ואיסור גיד
הנשה, אך זוהי המצווה הראשונה לעם.
[2] מאז גלתה הסנהדרין הנהיג הלל נשיאה (אמוראי ארץ ישראל, דור חמישי)
לוח שנה במקום קידוש על פי ראיה. ישנן דעות בהלכה לפיהן 'ברכת החודש' הנאמרת בשבת
מברכים הינה קיום מצוות קידוש החודש בימינו.
[3] יצויין כי ניתן אישור לפסיקותיהם של בית הדין בעניין זה גם אם נתגלו כטעות
במציאות. וכך דרשו חז"ל: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'.. אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ
אֹתָם בְּמוֹעֲדָם", 'אֹתָם' אפילו שוגגין, 'אֹתָם' אפילו מזידין, 'אֹתָם'
אפילו מוטעין (בבלי ראש השנה כה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה