וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר
לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם
הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר
יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם.. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם
לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' - לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי
אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ
תִּקָּחוּ.
בפרשת השבוע נקרא את פרשת המן אשר בקבלה מיוחסות
לה סגולות רבות לפרנסה ומהוה כסמל לביטחון בה', אמרו הדרשנים: "פרשת המן –
כסף מזומן". בתורה אומר ה' שהדרכותיו בלקיטת המן הן תהינה ההוכחה "הֲיֵלֵךְ
בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". קודם כל עצם הביטוי 'תוֹרָתִי' הוא תמוה, שהרי עם
ישראל עוד לא קיבלו תורה. בנוסף, למה דווקא מצוות המן היא אבן הבוחן לנאמנותו של
העם? ננסה לענות על שאלות אלו בעזרת מעקב על השתלשלות האירועים בירידת המן.
משה מקבל הנחיות מה' לגבי המן. מסיבה שאינה
ברורה, את הציווי לקחת מנה כפולה ביום שישי משה לא מעביר הלאה אל העם. התוצאה: "וַיְהִי
בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה
שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי
הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה". בעקבות הבלבול הזה, נראה כי העם נחלק
לשלוש קבוצות: א- משה ואהרן – יודעים על הציווי, שמעו מהקדוש ברוך הוא. ב- הנשיאים
– החברה האינטלקטואלית תמהה על המעשה, שהרי א-להים לא ציווה, יש להם הכרה לימודית
בסיסית. ג- שאר העם – פשוט לוקט, בלי לשאול יותר מדי. בפעולה הזאת באה לידי ביטוי
בהתאמה בפשוטה בין הטבע הישראלי לרצון ה'.
"הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא", פרשת
המן מתרחשת לפני מתן תורה כי זה בעצם בירור האם העם ראוי לתורה. א-להים מוודא
שדברי התורה יותאמו לאופיים הנשמתי של העם[1]. אנחנו
מצווים לזכור את פרשת המן בכל חיינו[2], צריך
לזכור שהטבעיות שלנו זה קיום המצוות. אם כנים דברינו, מדוע נתנה התורה? ניתן היה
לכאורה להמשיך עם הטבעיות של העם ועל ידו לקיום המצוות. עונה רב סעדיה גאון
(המאה ה-10) שאכן היה אפשר לסמוך על היהודי שיגיע לַכֹּל, אך משתי סיבות נתן
לנו ה' את התורה: משום שזה היה לוקח יותר מדי זמן להגיע לבד, ובגלל שיכול אדם לבוא
לידי טעות עקב השפעות הסביבה. לכן נקראת התורה "מתנה טובה" (בבלי
שבת י), מתנה כדי שנתחבר לטבע שלנו מהר, המחיר שאנו משלמים על המתנה הוא הרגשת
הניגוד לכאורה בין הרצון לציווי.
הנביא ירמיה (פרק לא) מבטיח לנו
שהרגשה זו היא זמנית בלבד. הבה נביט בפסוקים הנפלאים: "כִּי זֹאת הַבְּרִית
אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם
אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא
יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ
אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' ".
שנזכה לשיר את שיר(ת)
הגאולה במהרה, בימים ההם בזמן הזה שבת שלום,
-חנן-
[1]
ואולי זהו העומק של המדרש הידוע (ספרי דברים, שמג) שה'
הלך עם התורה בין כל העמים והם סירבו לקבלה. יתכן כי הסיבה הסמויה לדחיית התורה
היא בגלל תכונה נפשית שאינה תואמת את הרצון הא-להי המופיע בתורה. העם הנבחר מצליח
לממש את מהות התורה, בעזרת ההופעה שלה – המצוות.
[2]
נלמד מהפסוקים (דברים ח,ב-ג):"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר. לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ
לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ
וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן
אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה