פרשת וארא - משה הנביא

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם: בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל... וּבְנֵי שִׁמְעוֹן... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם: גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי, וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.. וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה.. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

[1]בפרשת השבוע, רגע לפני מכת דם, ה-'אתחלתא דגאולה', מופיעה סדרה תמוהה למדי של פסוקים. כבר כמה פרקים שהתורה מספרת על קורותיו של משה, על התחברותו עם אחיו ועל שליחותם המשותפת בגאולת עם ישראל. מה ראתה התורה לפרט לנו דווקא עכשיו את הייחוס שלהם? זאת ועוד, ידוע שהייחוס השבטי הולך אחר האב[2] וברשימות היוחסין בתורה מוזכרים רק האבות מדוע אפוא ראתה התורה צורך לציין שעמרם לקח את יוכבד דודתו לאישה?

הרב שמשון רפאל הירש, שהיום פקידת שנתו, מגדולי חכמי גרמניה במאה ה19, מסביר שפרשיה זו חייבת הייתה להאמר כאן ובצורה זו, הפרשיה תופסת שני קצותיו של אותו החוט. מצד אחד, התורה מתארת באופן אנושי ורגיל את הולדת משה, לזאת חשיבות רבה בכדי לשלול אמונה הדומה לזו של כמה מליארדי בני אדם בדבר הולדת הא-ל בגוף גשמי. משה הוא גדול, הוא ראש הנביאים, דיבר עם ה' פה אל פה, פנים אל פנים, הורשה להתקרב לערפל בהר סיני, לא אכל ולא שתה ארבעים יממות, ובכל אופן, אין ליחס לו א-לוהות בשום פנים. הוא יילוד אישה, הוא בן אדם ואין הוא אלא יציר כפיו של הקב"ה, כמו כל אדם אחר במובן זה.

מצד שני, יש החושבים שאדם יכול להיות שוטה גמור ביום אחד, ויום למחרת יהיה נביא או בעל כוחות. לשם כך מוסרת לנו התורה את הפרשיה החשובה הזו; ראובן הוא בכור ישראל, שמעון שני לו, ובכל זאת נבחר שבט לוי. וללוי שלושה בנים, הנבחר הוא קהת, על אף שלא היה בכור. ולקהת כמה בנים, ומתוכם נבחר עמרם. ולעמרם בן מבוגר ממשה ועל אף כן- נבחר משה. הקב"ה בוחר להיות לו לנביא את מי שמתאים. זה לא עובר בירושה, זה לא מגיע במזל, וגם מי שעבד ועשה את עצמו כלי לקבל את הנבואה – צריך שה' יבחר בו. כדברי הרמח"ל _{(מסילת ישרים כו)} "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו".

משה נביא בגלל שהוא עשה דרך ארוכה כדי לעבוד על האישיות שלו, מחד, ומכיוון שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות הצינור לומר את דברו בעולם מאידך. בתור נביא הוא מחוייב ללמד אנשים את חוקות הא-ל _{(החברתיות וה'דתי'ות)}, להפיק לקחים מהעבר, להזהיר מהעתיד ולנחם את המין האנושי מצרותיו. גם כשאנו רואים בקריאת שטח בסיפורי הנביאים מטרות שונות מאלו, כשנעמיק נראה שבתכלית מעשה הנביא עומדת אחת או יותר מאלו.

            שנזכה לחזרת הנבואה ורוח הקודש בבניין אריאל במהרה     שבת שלום,  -חנן-

---

[1] עיקרי הדברים שמעתי מפי אחי ומורי הרב עמיחי שוקרון שליט"א.

[2] חכמה א-להית מדהימה היא העובדה כי יהדותו של אדם נקבעת על פי אמו, ואילו ייחוסו השבטי נקבע על פי זרע אביו. האשה מעבירה דרכה את הסגולה הפנימית, הגבר נותן את העטיפה החיצונית.