וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה:
כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי
בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ
לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא
אֲשַׁלֵּחַ! וַיֹּאמְרוּ: אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, נֵלֲכָה
נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱ-לֹהֵינוּ, פֶּן
יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם:
לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו? לְכוּ
לְסִבְלֹתֵיכֶם! עליית שביעי
השבוע אנחנו פותחים את חומש שמות, העוסק בחלקו בדרך החוצה (אקס-אוֹדוּס)
מן הגלות. אלא שתחילתו שְמחה פחות – הירידה לגלות מצרים הארוכה. ישנה מחלוקת
פילוסופית ידועה האם העולם נמצא בעליה מתמדת, או שמא בכל דור ודור העולם הולך
ומדרדר. אף בדברי חז"ל מופיעה הדילמה, מחד "ראשונים כפתחו של אולם ואנו
כמלֹא נקב מחט סידקית"(עירובין נג,א) ומאידך "כל יום ויום
שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו" (דעת תבונות מח).
ספר בראשית אותו סיימנו הינו ספר של פרטים; אדם הראשון, נח,
האבות והאמהות, יוסף הצדיק ועוד. בנוסף לכך, הוא ספר יורד, התחלה גדולה בבריאת
העולם, אחר כך חטא אדם הראשון, חטאי האנושות, מדי פעם קריאת כיוון, אבל בגדול "וַיִּטַּע
ה' אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר"
מסתיים ב"וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". ספר שמות לעומתו הוא ספר
קיבוצי, בתחילתו בקושי מופיעים שמות פרטיים, הוא עוסק ב'עם ישראל' או ב'בני ישראל',
מה גם שהוא ספר עולֵה, תחילתו בירידה מצרימה וסופו אחדות ישראל לנוכח המשכן. מסביר
הרב קוק (אגרות ראי"ה א, שלב) שברמת היחיד – העולם אמנם בהדרדרות
מסויימת, אך ברמה הקולקטיבית המציאות מתקדמת. ניתן לדמות את המצב לננס יחידי,
העומד על גבי ענק (צדקת הצדיק רלח). נקודת המבט שלו גבוהה יותר אך
גובהו העצמי קטן יותר.
בפרשת השבוע, בתחילת ההיכרות עם דמותו של פרעה כבר אנחנו
נתקלים בכפירה מוחלטת דרך מילותיו הנוקבות "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ"?
יחד עם זאת רואים בפרשה שפרעה לכאורה מאמין בה', הוא מוטרד מכך שעם ישראל גדל, חושש
ממימוש ההבטחה הא-להית ומכך שבשורת הגאולה קרובה לבוא. נראה כי פרעה מבחין בין שני
סוגי אמונות; "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ
לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'", את ה' הוא לא מכיר. שם
הוי"ה מייצג את אחדות ה' ושלטונו על כלל העולם. 'אתם באים אליי בשם ה' שהוא
שליט יחיד על כל המציאות' אומר פרעה, 'אין כזה דבר'. בתפיסתו של פרעה ה' הוא עוד
אל במאזן האלים, אין בו שום צד אבסולוטי. לכן כשפרעה חושש מהבטחת ה' לגאולה, הוא
מנסה להתחכם לו "נתחכם למושיען של ישראל"(שמות רבה א), ולנצח
אותו.
הדבר מתבטא היטב בתגובת פרעה לרצף הפניות של משה ואהרֹן.
בתחילה דוחה מכל וכל את השיח על ה', אך לפנייתם השניה "וַיֹּאמְרוּ: אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ" משיב פרעה ואינו דוחה[1]. פרעה,
בתפיסה פוסטמודרניסטית למדי, סובר שמקובל 'לכל אחד יש הא-לוהים שלו' ולכן התגובה
שלו היא סיבה טכנית ולא מהותית, "לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת
הָעָם מִמַּעֲשָׂיו". פרעה מאמין בא-להי העברים הזה בתור אחד האלים ולכן מעיז
לבחון את כוחו. התשובה היהודית הפשוטה היא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה'
אֶחָד" וזהו.
שנזכה
לייחד את שמו של ה' בעולמו ולפעול כולם יחד לקידום העולם שבת
שלום, -חנן-
[1] מעין זה ראיתי במדרש תנחומא (וארא ו) "וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי
הָעִבְרִים נִקְרָה עָלֵינוּ. אָמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: שֶׁמָּא תֹּאמַר
שִׁנִּינוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
וּבִשְׁבִיל כָּךְ הִקְשָׁה כְּנֶגְדֵּנוּ? חָזְרוּ וְאָמְרוּ לוֹ: ה' אֱלֹהֵי
הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה