וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע
עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים
וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ
יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת[1]
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא
תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי
מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר:
הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.
בפרשה נקרא על סוף ימיו של יעקב, צוואתו
האחרונה טרם מותו. ישנה מחלוקת בין מפרשי המקרא לגבי המילים "וַיִּשְׁתַּחוּ
יִשְׂרָאֵל", למי בדיוק השתחווה יעקב? רש"י מפרש "השתחווה לשועל
בזמן שלטונו", זאת אומרת שיעקב השתחווה ליוסף, וכן לפי ההבנה הפשוטה, משום שכרגע
הוא השליט וצריך לחלוק לו כבוד. רבנו אברהם אבן עזרא מביא את שיטתו של רש"י,
אינו דוחה אותה אך חולק: "והנכון בעיני - שנתן שבח לשם", יעקב לא השתחווה
ליוסף אלא לקדוש ברוך הוא בכדי להודות לו(וכן כתב ספורנו). נראה כי
האבן עזרא מתקשה לקבל את הפשט שיעקב השתחווה ליוסף. הקושי לכאורה אינו מובן, שהרי
כתב הרמב"ם(הל' מלכים ב,ה): "הַמֶּלֶךְ.. יוֹשֵׁב עַל
כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בַּפַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ. וּמֵשִׂים כֶּתֶר בְּרֹאשׁוֹ. וְכָל
הָעָם בָּאִין אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְעוֹמְדִין לְפָנָיו וּמִשְׁתַּחֲוִים
אַרְצָה. אֲפִלּוּ נָבִיא עוֹמֵד
לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ,
מִשְׁתַּחֲוֶה אַרְצָה". מדוע אין סביר שגם יעקב?
יוסף הוא אמנם מלך, אבל לא אותו מלך אליו
מכוון הרמב"ם בדבריו "נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ"(הל' מלכים א,א),
מלך ישראלי בארץ ישראל. מחלוקת הפרשנים היא מחלוקת שורשית בלגיטימיות של מלך ישראל
במדינה זרה. שאלה זו נשאלה לאורך כל תקופת הגלות: האם על היהודים להיות פעילים
בממשל המקומי בארצות הגלות? מצד אחד 'מישהו משלנו' קרוב למנהיג המדינה יוכל לדאוג
לקהילה היהודית, למנוע פעולות אנטישמיות, ואף לדאוג לרווחת היהודים. מאידך גיסא, התערבבות
בממשל הנכרי עלולה להוביל השתקעות בגלות יתר על המידה, 'נוחות' מסויימת בגלות,
שכחת ציון ובמקרים קיצוניים יותר אף התבוללות ממש[2].
נראה כי לדעת רש"י אין פסול בהתברגות
יהודים בעמדות מפתח בשלטון המקומי בגלות. אך בהמשך פירושו מוסר רש"י פרט נוסף
לגבי ההשתחויה של יעקב "הפך עצמו לצד השכינה". האישור לפעילות מסוג זה
היא בתנאי אחד – שכינה, יראת שמים בעיסוק הציבורי. לעומתו, רבנו אברהם אבן עזרא סובר
כי חשש ההתבוללות, ההיטמעות, חריף יותר מחשש האנטישמיות וסיכוי ההצלה ממנה.
ניתן לומר כי יעקב אבינו משלב את יתרונות
שתי הגישות. הפעם הראשונה בחיים של יעקב שנוח לו זה במצרים, "וַיְחִי יַעֲקֹב"!
עד עתה הצרות לא פסקו מעליו(ראה רש"י מג,יד). דווקא ברגע השיא
הזה, הוא משביע את בנו "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". יעקב מבין
שאמנם נעים לו במצרים אבל לא נכון לו, הוא זוכר מהו הבית האמיתי. גבורה נפשית
עצומה היא לדרוש את ציון מתוך שגשוג בגלות. "העלנו בשמחה
לארצנו", תפילה לה' שיעלנו לארץ כשאנו שמחים ולא יזמן לנו צער בכדי לדרבן
אותנו.
השבת אנו מסיימים את 'ספר הישר', חומש
בראשית. עלינו להתחזק טרם הכניסה לפרק הבא בתולדות עמנו, הגלות, וכך לזכות לגאולה
שלמה. בימים ההם בזמן הזה.
"חזק חזק, ונתחזק"!
שבת שלום, -חנן-
[1]
בעוד שני מקומות נמסר לנו שהמוות התרחש בהדרגה, ונראה לומר שבכל
התחלה גורלית, הסיום הוא בעימום איטי: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת"(מלכים
ב א), "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת"(דברים
לא). האב אשר בזכותו הורחבה הסגולה מאיש אחד לשנים עשר שבטים, מייסד קדושת
הכלל. המלך האידאלי, מייסד שושלת המלוכה הנקראת על שמו 'בית דוד'. אצל משה,
מייסד הנבואה בהופעתה המושלמת, ה' אומר לו (כדרכה של נבואה) שקרבו
ימיו.
[2]
חכם דון יצחק אברבנאל אשר חי בספרד בתקופת הגירוש (1492)
מתאר כי משפחתו החלה בפעילות ה'פרלמנטרית' במטרה אחת ברורה – דאגה ליהודים ומניעת
פעולות איבה מצד השלטון. הוא התקדם די מהר בחצר המלוכה בזכות אביו והגיע להיות שר
האוצר. יחד עם זאת, לאחר גירוש ספרד הביע אכזבה ואולי חרטה מסויימת, מכך שלא עלה
בידו למנוע את הגירוש הנורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה