וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר
יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר
תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.. וְעָשׂוּ
לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל
אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל
כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
בפרשת השבוע אנו קוראים את ציווי ה' לבנית
המשכן. מסביר הרמב"ן בתחילת הפרשה את יסוד הצורך במשכן: "והנה הם קדושים
ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם... ושָם ידבר עם משה ויצוה את בני
ישראל... וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שכוּן עליו בנסתר...
והיה במשכן תמיד עִם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני". הדבר הראשון
והבסיסי ביותר בבניה הוא: שותפות אקטיבית של עם ישראל[1]. הקדוש-ברוך-הוא
נתן את התורה מן השמים במהלך חד צדדי למדי שהותיר את העם מתוסכל במידת מה. התרומה
מבטאת את ההשלמה של ההתגלות בהר סיני, דיאלוג אמיתי דו-צדדי, השותפות בפרשתנו הינה
אפוא המשך הכרחי למעמד קבלת התורה. ה'כבוד' של הר סיני הוא ההשראה הפסיבית,
ה'כבוד' במשכן הוא אותה שכינה, מן הצד האקטיבי של האדם.
אפשר לומר כי בניגוד כמעט מוחלט לעיקרון
"פיזור האחריות" בפסיכולוגיה החברתית[2], משה
מודיע בצורה כללית: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" ובסופו של
דבר בני ישראל מביאים כל כך הרבה תרומה שכבר נשאר עודף, "וְהַמְּלָאכָה
הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר"(שמות לו).
טמון כאן סיכון גדול, משה 'סומך' על העם בעניין כה מרכזי, וכנראה שאם עם ישראל היה
עונה לסטטיסטיקה המקובלת ולא מתנדב, המשכן לא היה נבנה! דבר זה מתבקש מעצם הגדרתו
של המשכן כפרי השתדלותו של העם, ולכן הימנעות מבניתו היא תעודת עניות של העם אך לא
חלילה עבירה ומרידה בה'[3].
ה' כרת עם בני ישראל ברית במעמד הר סיני. כל
קיום המצוות נמצא תחת אותה ברית א-להית המגדירה את תפקידנו. אך המשכן, המסמל קשר
אינטימי בין עם ישראל לה', לא יכול להיות בנוי על חוק, או חובה בתחילה; לב היהודי
הרוצה והכוסף הוא הדרך אל המקדש. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת
לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ
עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ"(תהילים קב), קרי: אם העם רוצה – סימן שהגיע
הזמן. ולהפך, העצב הגדול הוא "צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ"(ירמיה
ל).
אז מה ה' שואל מעמנו? לרצות, כי זה לטובתנו.
אנחנו רוצים הרבה דברים, אבל קשה לרצות דבר שמעולם לא חווינו (כִּפְרַטִים), לכן
העבודה האישית שלנו בשלב הראשון בתחום הזה היא: ללמוד. ללמוד על בית המקדש, לקרוא
בדברי חכמינו הקדמונים על יתרונות קיומו ברמה הפרטית, הלאומית, והעולמית. לדעת מה
חסר, וכך להיות מסוגלים לרצות. באמת.
"כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה
אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה"
(הפטרה) שבת שלום, -חנן-
[1]
חלק מן הדברים שמענו מאת הרב רוזנבלט יצ"ו.
[2] ב- 1964 נדקרה למוות אישה בניו יורק. שבועיים לאחר הרצח פורסם דוח לפיו כ-40 משכניה של האישה
היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה. תופעה זו הביאה פסיכולוגים לידי מסקנה
שככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו, כך הם נוטים לפזר את האחריות ביניהם ולא
פועלים בעצמם.
[3]
מקורות רבים לנושא, לדוגמא: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן" (במדבר רבה יב,ג).
וכן: "אמר להם [ה' לעם ישראל]: בנַי, אותם בשר ודם [מלכי עבודה זרה] צריכים
לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מַאוֹר"
(מדרש אגדה שמות כז). כמובן, ברגע שיצא הציווי מאת ה', לאחר נתינת
התרומה, בניית המקדש היא מצווה לכל דבר, "מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת
לַה' "(רמב"ם הל' בית הבחירה א,א).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה