וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן
וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ.. וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת
אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת
מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
השבת נקרא את הציווי המפורט להקמת המשכן במדבר, אשר ממנו
נלמדים גם חלק מדיני בניית המקדש. כחלק משיטתו של רש"י, לפיה "אין מוקדם
ומאוחר בתורה"[1], הוא ממקם את הציווי על המשכן לאחר
חטא העגל ושבירת הלוחות. לעומתו סובר הרמב"ן- 'כתובים כסדרן'; ההוראה מתרחשת
מיד לאחר מעמד הר סיני. לכאורה זו מחלוקת טכנית-כרונולוגית, אך נראה לומר שהיא
נוגעת באחת השאלות הגדולות העולה מפרשיות אלו: מהו
תפקידו של המשכן?
לפי דעת רש"י, ניתן להבין שהציווי לבנות משכן לה',
אוהל בו תשרה השכינה תדיר, הוא בעצם תגובה לחטא העגל, ולא משהו 'לכתחילאי' טהור. לעומת
זאת, הרמב"ן בתחילת הפרשה כותב: "יהיה במשכן תמיד עִם ישראל הכבוד שנראה
להם בהר סיני", הוא רואה במשכן מעין 'מעמד הר סיני מתמשך'. הבנת הרמב"ן מאוד
פופולרית, יש משהו שקוסם לנו מאוד במחשבה שהקדוש-ברוך-הוא ממשיך לשהות בתוכנו בכל
רגע. השראת השכינה שבאה לידי ביטוי בהבטחה 'ושכנתי בתוכם'
היא דבר משמח.
אלא שבאופן פרדוקסלי למדי, דווקא בית המקדש הוא זה שמרחיק את
ה' מאיתנו, במקום לקרב אותו אלינו. היום, כל אחד
יכול לעבוד את השם- כהן לוי וישראל; כמעט בכל מקום-
בית כנסת, בית מדרש, מסגרות לימוד שונות, אפילו בלכתך בדרך; וכמעט בכל זמן- בוקר, צהריים, קבלת שבת וחצות הלילה. לעומת
זאת, עבודת ה' בבית המקדש ובמשכן אפשרית רק בזמנים מאוד מסויימים,
ורק לאחר תהליך היטהרות הכולל פרוצדורות סבוכות וארוכות. במקום להיות משהו 'זמין',
בורא עולם הופך לכאורה להיות מרוחק ותלוי בהכנה מייגעת.
היוצא מכל זה, שהבטחת ה' לשכון בתוכנו, אינה תעודת אחריות
שה' יהיה זמין לאדם בכל רגע. האמירה היא שאם נרצה ונתאמץ באמת, נוכל להגיע אליו.
כשהא-ל מצוי רק בשמים, אין אפשרות להדבק בו ולהרגיש בקרבתו. אולם אם הוא שוכן בתוכנו,
הקִרבה הופכת אפשרית ובת ביצוע, "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב"
(תהילים עג). יחד עם זאת- דבקות אינה דבר 'זמין' ומהיר, ההגעה אליו אמנם אפשרית,
אבל דורשת עבודה, הכנה ומאמץ.
הבטחתו של השם "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם"
(ויקרא כו), היא פתיחת האפשרות וההזמנה לקִרבה. העובדה שלמקדש אי אפשר להיכנס
בלי הכנה עמוקה לפני כן, פיזית ורוחנית, היא שעושה את העבודה בו למשמעותית יותר, והיא
שמקרבת אותנו לאבינו שבשמיים. שנזכה לעמול, ולהרגיש קרובים מתמיד.
"דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ / בְּכָל לִבִּי קְרָאתִיךָ
/.. בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ" (ריה"ל) שבת שלום,
-חנן-
[1]
מו"ר הרב אורי שרקי נהג להסביר: הסדר הכרונולוגי לא חשוב כמו הרצף הענייני,
ממנו אפשר ללמוד על מהות המצוות בראי האמונה. ועוד דייק רבי יהודא אשכנזי ('מניטו')
שאמנם אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל יש מוקדם ומאוחר בספר תורה. ואכמ"ל.
[2] עיקרי הדברים
שמעתי מידידי הרב יואב שטרנברג שליט"א.
