פרשת משפטים - תפיסות זרות

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'. לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

בפרשת השבוע ה' נותן לעם ישראל כמות גדולה של מצוות מכל הסוגים; בין אדם למקום ובין אדם לחברו, לקראת סיום הפרשה אנו מצווים על שלושת הרגלים. לאחר הציווי הכללי ופירוט החגים, ישנו פסוק נוסף העוסק בחג הפסח וכן פסוק נוסף בקשר לחג השבועות, כעת היינו מצפים לפסוק העוסק בחג הסוכות, ולתדהמתנו מגיע פסוק הנראה לכאורה שאינו שייך- "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

נשאל אף על הציווי כשלעצמו, מהי מהות האיסור? הרי מותר לאכול חלב ומותר לאכול בשר, היכן מצינו שתערובת של שני מאכלים מותרים תהיה אסורה[1]? מסביר הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ובעקבותיו גם אברבנאל) שטעם המצווה הוא משום ריחוק מדרכי עבודה זרה שהייתה נהוגה בעבר. ייחום הבהמות התרחש בחורף, ובתקופת ההמלטות, הלא היא בתחילת הסתיו, רועי הצאן היו מודים לאלוהיהם בצורת עירוב בשר הגדי בחלבו. חג הסוכות אם כן הוא תשובה יהודית למנהג רועי הצאן, "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" _{(בראשית לג)}.

יש שרצו לבטל את טעמו של הרמב"ם בימינו בטענה שההתנגדות לעבודה זרה ספציפית אינה רלוונטית יותר ויש למצוא טעם אחר[2]. יחד עם זאת חשוב להבין שחכמינו לא באו לתת סיבות ארכיאולוגיות, התורה במצוותיה באה לתת קונטרה לתפיסת עולם עקרונית ומהותית, גם אחרי חלוף אותה עבודה זרה. נסביר זאת בציווי על בשר בחלב, אך עיקרון זה חשוב ביותר בהבנת מצוות התורה.

א-להים ברא חוק מסויים בטבע: כדי שתתבצע צמיחה – חובה שיתרחש מוות. לדוגמא, על הגרעין הנטמן באדמה להרקיב בכדי לאפשר צמיחת עץ. כך גם באישה היולדת, בעת נתינת חיים לַוָּלָד – מתרחש איבוד דם מאסיבי. הגדילה וההתרבות של כל בעל חיים בטבע תלויות בטרף שלו, קרי: איבוד חייו של בעל חי אחר. תפיסת העבודה הזרה היא להיות חלק מהטבע, להתנהג כמותו. תפקיד האדם לדידם הוא לשכפל את הטבע וכך האל יאהב אותו. בהקשר שלנו – החלב מסמל את נתינת החיים, לעומתו הבשר והדם מסמלים את ההריגה. מנהג עבודה זרה הוא לערב אחד בשני, ליצור חיבור בין המוות לחיים, כבעולם הטבע.

לעומת תפיסה זו, התורה הקדושה מצווה עלינו: הסתכלו על העולם, על הטבע - הוא סתמי, תפקידכם הוא לקדש את הטבע, לא לקחת דוגמא ממנו או לתת בו תקוות מוסריות, אלא לצקת מוסר בעולם. התורה אוסרת אכילת בשר בחלב משום שהיהודי לא מוכרח לייצר בניין רק מתוך הרס, אפשר גם אחרת. על אף שהטבע הוא כזה, אין זו דרכנו, לעם ישראל יש סולם ערכי מוסר משלו לפיו אנו פועלים ומקדשים את הטבע, לא שואבים ממנו מוסר.

שנזכה לקיים את התורה על פי מטרתה, תיקון הסתמיות הטבעית במוסריות. כדברי הנביא:                     

"כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי [התורה] יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"_(הפטרה)     שבת שלום,  -חנן-

---

[1] ואכן ייחוד זה גורם לדינים מיוחדים בתערובת בשר בחלב לעומת תערובות אחרות כתרומה וחולין וכדומה. דוגמא אחת לכך הוא דין 'חתיכה נעשית נבלה' בשולחן ערוך. ואכמ"ל.

[2] לדוגמא, הראי"ה קוק _{(טללי אורות א)}: "החוט החורז העובר בתוך טעמי המצות של הרמב"ם ז"ל הוא יסוד מחית עבודה זרה. בזה יש אמנם כח תרבותי יפה של העבר, המפיח גם כן רוח חיים אידיאליים, גאון לאומי של השתתפות גדולה בבנין העולם הרוחני והתרבותי, אבל בטבעו הוא הולך ומתחלש, כי נקודת הזוהר היותר עליונה אצלו הוא העבר. ואולם באמת הרי היסוד היותר עקרי הגנוז ומקופל בטעמי המצות ונמוקיהן הוא [הרמב"ם] הסתיר".