וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל
מֹשֶׁה: ..אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ
לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי
רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי
אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.. וַיִּגְּשׁוּ
אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, וַאֲנַחְנוּ
נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן
וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן..
בפרשת הסיום של תקופת המדבר, עם ישראל כבר ממש יכול 'להריח'
את ארץ ישראל, עוד כמה חודשים ונכנסים לארץ המובטחת שחיכינו וציפינו לה יותר מארבע
מאות שנה. ברגע הזה, אחרי שכל החטאים, התלונות והתבערות כבר מאחורינו, מופיעה בקשה
תמוהה למדי מצידם של שני שבטים בישראל[1]: אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.
האמירה החריפה הזאת צורמת בזכרון הקולקטיבי של האומה, ומשה חושד בשני השבטים שחזרו
לעצת המרגלים, השבטים מבהירים את כוונתם והפרשיה מסתיימת. אמנם נותרת השאלה: מדוע
אינם חפצים השבטים לנחול בתוך ארץ כנען?
רבינו יצחק אברבנאל (לב, ה;טז) מסביר את השיח
בין משה והשבטים בכך שהייתה כאן אי הבנה, לכן כשפירטו השבטים את בקשתם משה
והנשיאים נתרצו. זו לא הפעם האחרונה שתושבי ארץ הגלעד מסתבכים באי-הבנה מול שאר
העם, גם בספר יהושע (כב) נחשדים השבטים בעבודת אלילים ועל סף תקיפה הם
מנמקים את מעשיהם ונמנעת מלחמת אחים - "וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם
לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים
בָּהּ". ממה נובע חוסר ההבנה החוזר ונשנה? בכדי לענות על שתי השאלות הללו,
ננסה לברר מי הם גד וראובן.
גד הוא בכור זלפה, ראובן הוא בכור לאה, מנשה הוא בן יוסף
הבכור ו'חצי בכור' בעצמו – ראשון להולדה אך שני בחשיבות, "אָחִיו הַקָּטֹן
יִגְדַּל מִמֶּנּוּ"(בראשית מח,יט). הציפייה מן הבכורות היא אחריות
כלפי אחיהם הקטנים, אף הבכור הרביעי הוא דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת, ולכן
אכזבת משה והעם עקב בקשת השבטים היא כה גדולה. הבכור יורש פי שניים כי יש לו כח
כפול משאר האחים, ובמבט ראשון אצלנו נראה הכח הזה מושך לכיוון החיצוני, הגדלת
המקנה, אך האמת שהתגלתה בסופו של דבר היא שבתוך תוכם הם חלוצים לכל דבר שבקדושה, תמיד
ראשונים, כיאה לבכורות.
עוד בשמותם של הבכורות נרמז תפקידם החשוב. "ראובן- אמרה
לאה: ראו מה בין בני לבן חמי (עשו), זה מבקש להרוג את אחיו (יעקב)
וזה מבקש להציל את אחיו (יוסף)"(ע"פ ברכות ז). בעוד ראובן
נדרש לדאגת אחיו הקיים, הבכור "דן" נקרא כך רק כדי שיוולד אחיו, "וַיִּתֶּן
לִי בֵּן" לרחל. עדיין יש כאן אחריות מוגבלת, שהרי היא באה בעכבות מצוקה
מסויימת, אי-פקידתה של רחל. הבכור "גד" הוא אחראי ללא מצוקה – כדי
שיוולד בן נוסף ללאה שנפקדה כבר. גם כאן החיסרון מורגש, שהרי זו אחריות לבן מאישה
אחרת, בשלב הזה - "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי
בֵּן אַחֵר". זו האחריות המצופה, אחריות ללא סיבה מיוחדת, ברמת קרבה מושלמת.
האחריות הגדולה המוטלת על שבטי הבכורה מכריחה ריחוק מסויים
מן העם, "האח הגדול" נקרא לעזרה רק שבאמת צריכים אותו. יחד עם זאת, הריחוק
הפיזי עלול לגרום גם לריחוק אידיאולוגי בדמות יצירת אריסטוקרטיה מעבר לירדן. משה
מזהה את הסכנה, ובכדי לא ליצור 'פתרון שתי מדינות', מצרף משה לשני השבטים גם חצי
שבט שישמור על קשר1.
שנזכה להיות בכורים ברמה הלאומית ולגלות אחריות כלפי
האנושות, "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" שבת
שלום, -חנן-
[1] נציין: הבקשה
בשלב הראשון באה רק מבני גד ובני ראובן. בהמשך נאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה
לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה".
