וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ
תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר
אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ..
וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר
לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ
עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.. אֵלֶּה
דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.
בפרשת השבוע משה רבנו שב ומזכיר את שידוע
לכולנו - אם נשמע בקול ה' נזכה לברכות רבות, ואם חלילה נעבור על מצוות השם יבואו
עלינו קללות נוראות. הנושא כבר הוזכר בספר ויקרא, וחז"ל שמים את האצבע על
הבדל מעניין: "בוא וראה שלא כמידת הקדוש-ברוך-הוא מידת בשר ודם; ה' ברך את ישראל
בעשרים ושתים, וקללם בשמונה.. ואילו משה רבינו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים[1]"
(בבא בתרא פח). דווקא משה, רועה ישראל הנאמן, הוא אשר הוסיף בתוכחה, והדבר
מעורר תמיהה. א. מה עניין התוכחה והעונשים? ב. מה טעם הרחבתם על ידי משה?
שלמה המלך מלמדנו כלל חשוב ואינו מובן מאליו
בעידן מלא ליטופים: "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ. הוֹכַח לְחָכָם – וְיֶאֱהָבֶךָּ"
(משלי ט,ח), ה'לץ' אוהב לשמוע דברים נעימים בלבד. לעומתו, החכם אוהב
לשמוע תוכחה, ואף מוקיר את אומרם. ישנן מספר הלכות בדבר קריאת התוכחה; אין להפסיק
באמצע קריאת הקללות (מגילה לא), אין לקראם בלחש (סוטה לז),
ועוד. אם יפסיק הציבור באמצע קריאת התוכחה, או יקרא אותם בלחש, יוכיח שהוא מואס בה,
והוא שייך ל'לצים'. אנחנו רוצים לבטא על ידי הקריאה את חפצנו בשמיעת דבר ה', ומעוניינים
בתיקון דרכינו.
במדרש (במדבר רבה ב, יז) כתוב
שדווקא משה, שאהב את ישראל בכל מאודו, שברך את ישראל ככוכבים, לא חסך מלקללם. את
הסיבה העמוקה לכך, ותשובה לשאלתנו מביא רש"י בלשונו הקצרה והמדוייקת (כט,ג):
"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם לה' אֱלֹהֶֽיךָ" - היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום. משה לא
מעוניין להפחיד את העם, או לגרום לו להתהלך ברתת ובעצבנות[2], משה
בוחן אותנו: האם אנו באמת מעוניינים במלכות השם ובקשר איתו? על כל המשתמע מכך.
ראש השנה לפנינו, יום הדין. יום ללא וידוי חטאים
או תוכחה, יום שכולו מוקדש להמלכת בורא עולם עלינו. ה' הוא מֶלך, הוא מַלך והוא
ימלוך, הוא לא צריך אותנו. אבל ביום הזה אנחנו מצהירים: הקדוש ברוך הוא, אתה לא
סתם מלך מנוכר ועריץ, אנחנו רוצים בך, אנחנו בוחרים
במלכותך, שמחים להיות תחת כנפיך. לא קל לנו להיות בנים לה'
א-להינו, אבל משתלם.
"וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵא-לֹהַיִךְ
לְתִפְאַרְתֵּךְ" (מתוך ההפטרה) שבת
שלום ושנה טובה, -חנן-
[1]
דרך הלימוד מרתקת כשלעצמה. הלימוד הוא לא ממספרי הפסוקים, אלא באותיות
של הברכה והקללה. בספר ויקרא מתחילה הברכה באות א' ומסתיימת באות ת'; הרי לנו עשרים
ושתיים אותיות האל"ף-בי"ת בברכה. הקללה מתחילה באות ו' ונגמרת באות מ' -
שמונה אותיות הפרש ביניהן. בפרשתנו הברכה מתחילה באות ו' ונגמרת באות מ' (8), ואילו
הקללה מתחילה בו' ונגמרת בה' (סיבוב שלם של אותיות האל"ף בי"ת - 22).
[2]
אצטט מדרש נפלא שמצאתי השנה: "אמר הקב"ה לישראל: לא יועילו
בכם לא הייסורין ולא התוכחות ולא התראה ולא הבטחה ולא טלטול ולא אריכות ימים ולא אריכות
רוח ולא שליח ולא צווי ולא קללות ולא חרמות ולא נחמות ולא אימת דין גהינום.. אשרי מי
שיראתו על פניו, אשרי מי שהוא עניו, אשרי המשבחים אותו המוניו, אשרי מי שהוא שפל בעיניו,
אשרי מי שמטה אזניו לשמוע דברי תורה. הנה באתי ללמדך, על כן יצאתי לקראתך לשחר
פניך ואמצאך, אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבך תצפנני.. ועבוד א-להיך בשמחה, ויהיה לך
לחמלה.." (אוצר המדרשים עמוד 355).
