פרשת ויגש - מדיניות כלכלית

וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: הָבָה לָּנוּ לֶחֶם! וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ?.. וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.. וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ:.. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ? קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.

בפרשת השבוע אנחנו זוכים להכיר את משנתו הכלכלית של יוסף הצדיק. יש אריכות דברים בנושא 'צדדי' בהקשר הכללי של הסיפור. בנוסף, במסכת חולין _(ס,ב) מונים חכמים מספר פסוקים "מיותרים" לכאורה בתורה, ביניהם הפסוק מפרשתנו "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים"; את מי זה מעניין?[1] מטרת התורה היא הוראת מוסר ודרך חיים, מה יש ללמוד מסיפור ההתנהלות של יוסף מול העם המצרי?

המלבי"ם מסביר שיוסף מביט על מצרים ומזהה זניחה של העבודה החקלאית בעקבות הרעב. הפתרון של המשנה למלך הוא יצירתי- את תושבי הכפרים יעביר לתוך הערים. יוסף מבצע 'עיור', כדי שהכלכלה תתבסס גם על התעשיה ולא רק על החקלאות. תעסוקה עירונית מחולקת לתעשיה הכבדה (חציבה, פחם) ולשירותים ומסחר (תחבורה, בעלי מלאכה)[2]. יוסף לוקח את האיכרים מהשֹדה ומוצא להם עבודה בעיר. הוא אסף את התבואה אל תוך העיר, כדי שבזמן הרעב יהיה מקום חלוקה מרכזי, ולחקלאים תהיה עבודה בתוך העיר. יוסף בונה ענף חדש של תעסוקה- תחום השירותים והמסחר, ומביא עוד ידיים עובדות.

בהיסטוריה הקרובה, לפני כמאה חמישים שנה חלה קפיצה בתהליך העיור באירופה. ראשיתה בצורה כזו: בן איכרים נוסע לעיר מסויימת, הבן שני לעיר אחרת, ועל פי רוב המבוגרים נשארים בכפר, כי להם קשה לעשות 'הסבה' מחקלאי לסוחר. בעקבות הגירה זו, נוצרה תופעת ה"פרברים"; אנשי העיר הותיקים מתיחסים אל הכפריים בתור סוג ב', והמהגרים נלחמים בינם לבין עצמם ונוצרת פשיעה, בפרבר יש 'חוק אחֵר'. הנצי"ב כותב שיוסף העביר את הכפריים בצורה מבוקרת לפי ערים וכך שמר על האורגניות שלהם, בצורה כזאת הוא מקל על השילוב של הפריפריה.

אחרי רכישת כל הנכסים של התושבים, 'הלאמת' המקנה; העם דורש את ההמשך המתבקש: "קְנֵה אֹתָנוּ_.. בַּלָּחֶם", "וְנִהְיֶה_.. עֲבָדִים לְפַרְעֹה". להפתעתנו, יוסף הצדיק מסרב לקנות את העם לעבדים, "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם" בלבד. מדוע? הרי רכישתם תתן יותר כח! אלא שיוסף רוצה להשאיר את אחריות התפוקה בידי האזרח. העם מצידו מתעקש "נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה"! התושב הפשוט מעדיף להיות תלוי לגמרי במדינה, "עבדא בהפקירא ניחא ליה" _{(גיטין יג,א)}. בעיתות מצוקה, אנחנו מזהים לעיתים בנפש האדם תנועה של תלות. יוסף לא מוותר, הוא גורם לכלכלה להישאר יצרנית, אין שכר עבדות "גלובלי", אלא כפי העבודה.

            שנזכה לשפע גשמי ורוחני, יחד עם כל בית ישראל. אמן.       שבת שלום,  -חנן-

---

[1] בגמרא ענו: "שלא יקראו לאחי יוסף 'גולים' ". אך האם בשביל מטרה כה פעוטה, שספק אם אפקטיבית, יוסף מבצע פעולה אסטרונומית כזו? על פי המשך דברינו, יובן המשפט בצורה אחרת.

[2] יש לציין שכיום, במדינות המפותחות חקלאות מהווה 1.5% בלבד, התעשיה הכבדה גם מעטה, רוב הכסף בשוק מגיע מתחום השירותים והמסחר.

פרשת ויגש - התשובה, הבחירה והנהגת השם

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים..

בפרשת השבוע מגיע אל סיומו סיפור יוסף ואחיו ועימו מסתיימת (זמנית) ישיבת בני ישראל בארץ ישראל. בשבוע שעבר עסקנו בתהליך שעוברים האחים בעקבות גורלם המר, השבוע נעסוק בתגובת יוסף לחזרתם בתשובה והשלמת התהליך[1]. יוסף רואה את הסולידריות של האחים ובראשם יהודה ביחס לבנימין ולא מסוגל יותר להתאפק, הוא חושף את זהותו ונושא נאום קצר. בדברי יוסף אל האחים נמסרות שלוש השקפות שונות וסותרות לכאורה בדבר מעשה המכירה.

נקודת המבט הראשונה של יוסף על המכירה היא הקלאסית, האחים אשמים ואחראים בצורה מלאה על העוון הברור "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת"_{(שמות כא)}, הוא מטיח בהם "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". בשלב השני יוסף מעדן את המבט וקובע כי המעשה הוא רע כשלעצמו, אך מכוון לטובה, "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". לאחר מעשה, אומר יוסף הצדיק, הכל לטובה, התגלגל מזה רק טוב, הוא אף חוזר על קביעתו זו עם מות אביו בסוף הפרשה הבאה "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". הגעתו של יוסף למצרים הצילה את העולם מסכנת רעב. האחים מכרו את יוסף מתוך שנאה כלפיו, ושנאת אח היא דבר חמור, אך במבט לאחור לולא השנאה הזו העולם לא היה מתקיים.

בסיום דבריו יוסף מרים את מבטם של האחים אל ההשגחה הא-להית, המקור העליון המקבל את תשובתם השלמה, "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים", כלומר: המעשה אינו שלכם, והוא טוב מצד עצמו שהרי ה' עשה אותו[2]. הקדוש ברוך הוא היה זקוק למעשה המכירה, והוא התגלגל לעולם באמצעות האחים.

הרב קוק _{(אורות התשובה טז,א1)} מסביר ששלבים אלו הם תוצאה ישירה של חזרה בתשובה. הנחת היסוד שעליה מבוססת מצוות התשובה היא שלאדם יש בחירה חופשית, וממילא הוא אחראי למעשיו; עליו לבחור בטוב ולמאוס ברע, לכן מצוות העשה בתהליך החזרה היא הוידוי, הכרה באחראיות זו. אולם, כאשר האדם שב בתשובה, הוא מסוגל להתרומם למבט הא-להי על המציאות, כזה שמחובר לתכנית הכללית של העולם. נבאר יותר: כל עוד לא חזר האדם בתשובה – רצונו קשור בחטא, ולכן הוא נידון עליו. אך ברגע שהאדם חוזר בתשובה ומבצע חֲרָטָה, הוא עוקר את רצונו מהמעשה וחוזר המעשה להיות ב'אחריותו' של ה'[3], בכך הוא הופך להיות חלק מהתכנית הכללית.

ונזכה לקיום הנבואה "וְטִהַרְתִּי אוֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים"   שבת שלום,  -חנן-

---

[1] חלק מהרעיונות הובא במאמר 'בחירה חופשית' למורי ורבי הרב אורי שרקי.

[2] במהלך מעשה המכירה ישנם מדרשים מופלאים על הפסוק 'וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם', "אָמַר רַבִּי אַחְוָה בַּר זְעֵירָא: עֲבֵרָתָן שֶׁל שְׁבָטִים זְכוּרָה הִיא לְעוֹלָם, תִּקְוָה הִיא לָעוֹלָם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם - מַאֲכִיל לֶחֶם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם"_{(רבה פד)}. וכן: " אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: יְשִׁיבָה אַחַת שֶׁיָּשְׁבוּ הַשְּׁבָטִים בְּעֵצָה אַחַת לִמְכֹּר אֶת יוֹסֵף, כִּלְכְּלָה אֶת הָעוֹלָם שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן". המעשה עצמו נתפס כחיובי.

[3] כמובן שקיימת סכנה ברעיון זה, שהאדם יסתמך על התשובה כדי לחטוא. לכן הזהירו חז"ל _{(יומא פה)}: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". כשהאדם מסתמך ברגע החטא על התשובה, קשה לתהליך להיות שלם משום שמעורב בו רצונו של האדם מזמן החטא.