וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן
בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן
וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים? וַיֹּאמֶר
בִּלְעָם לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה
הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם: הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ
עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה! הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?
וַיֹּאמֶר: לֹא.
אחרי עשרות פרשות בהן התרגלנו לנבואות
'קלאסיות', החל באדם הראשון וכלה במשה ואהרון, בפרשת השבוע נקרא על נביא מסוג אחר-
בלעם. בלעם כנראה אינו צדיק הדור, אבל ניחן בכשרונות פִּלאיים. הוא מקצוען והוא
עובד במקצוע שלו – נביא להשכיר. אין לו אג'נדה משלו, והוא מוכן לבוא לקלל/לברך,
הכל לפי הזמנת הלקוח[1]. כחלק מן העלילה בפרשתנו, התורה
מוסרת לנו פרוטוקול מלא של השיחה בין בלעם לאתונו. קל לראות שבניגוד ל'פּי הארץ',
כאן הפה מדבר לעניין בצורה מנומקת[2]. ננסה
לראות כיצד דרך סיפור זה אפשר ללמוד על המצופה מנביא יהודי לעומת נביא כמו בלעם.
בלעם מכה את אתונו. מדוע? כיוון שלפי תפיסתו
כל תפקידה הוא להביאו אל היעד, ברגע שאינה ממלאת פונקציה זו – ראויה היא להכאה. כך
מבין מי שבשבילו הנבואה היא הכנה אינטלקטואלית או רוחנית בלבד, שהרי מה היא אותה
אתון? שום דבר. הרמב"ם מלמדנו שהנביא היהודי חייב לרכוש בסיס מוסרי
איתן, מדרגה מוסרית גבוהה היא בין השאר זו שתאפשר לו לקבל דיבור מאת השם. "וְאֵין
הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר
בְּמִדּוֹתָיו"(יסודי התורה ז,א). המוסר היהודי מחייב
אותנו להרחיב את גבולות האכפתיות גם לבעלי החיים "לְמַעַן יָנוּחַ שֽׁוֹרְךָ
וַֽחֲמֹרֶךָ", ואפילו לצומח ולדומם- "לֹֽא תַשְׁחִית". תגובת האתון
היא בעצם דרישת הבורא, ממש נבואה. תפיסה זו של עולם החי מרוממת לא רק את הבהמה,
אלא גם את האדם.
במדרש, כותבים לנו חכמינו מספר הבדלים בין
משה רבנו לבלעם: "הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. 1) משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר
עמו. 2) משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד
שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו" (ספרי דברים שנז). במבט
ראשון על דברי המדרש נראה שבלעם נמצא במדרגה גבוהה יותר ממשה, הוא יודע מי מדבר
ומה התזמון, לעומת משה שנמצא בחוסר ידיעה מוחלט. הבנה זו במדרש נובעת, ובצדק, מכך
שהתרגלנו לומר: 'ידע זה כוח'. השאלה היא האם גם בדיבור א-להי היורד מלמעלה למטה
פני הדברים כך. משה רבנו ממלא את תפקידו כנביא בצורה מושלמת, הוא צינור לדבר ה'.
בלעם 'מנצל' את יכולתו להתנבא לשם השגת האינטרסים שלו. בלעם היה יודע מי מדבר עימו
מפני שמי שמדבר עם בלעם זה בסופו של דבר בלעם בעצמו. משה אינו
יודע מי מדבר איתו משום שיש לו קשר אל האינסוף, אל מעבר לטבע; עולם מושגים
בו הידיעה מנטרלת את החיבור הנאמן.
אך מדוע נעסוק בנבואה? וכי נביאים אנו? כנראה
שלא, אבל שני המסרים נוגעים לכל אחד מאיתנו. קודם כל, קרבת א-להים כרוכה בעבודה קשה
שלא ממוקדת רק בהַחְכּמה ולימוד תורה, אלא גם בהפנמת מוסריות יהודית אמיתית.
שנית, בשביל לשמוע את דבר הבורא בחיינו צריך מידת מה של 'צִינוֹרוּת', מוכנות
להוות כּלי דרכו מופיעה הנהגת השם במציאות.
"מַלְּפֵנוּ [מְלמדנוּ]
מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ" (איוב לה) שבת שלום, -חנן-
[1] דורשי רשומות מביאים בנוטריקון: 'בלעם' - בלי עם. נביא ללא עם. פְרִילַנְסֵר
בשירותי אידיאולוגית מזמין השירות.
[2] נציין כי אתונו של בלעם וסיפור בלעם בכלל, הם מן הנושאים הנדרשים ארוכות
בספרות הסוד. לדוגמא, הזוהר (רא ע"א) מקשר את העניין עם חמורו
המופלא של פנחס בן יאיר, עליו מסופר שלא הסכים לאכול מחיטים שאינן מעושרות(חולין
ז). ומוסיף הזוהר שהחמור לא סתם נהק כשסירב לאכול אלא אמר שירה
ודברים של טעם.
