לאחר החיזוק שקיבלנו בשבת שעברה, אנחנו יכולים לעבור לפרק
הבא במסע של עם ישראל במדבר לכיוון הארץ המובטחת עוד מימי האבות. במסעות אלו,
תופסים תפקיד מרכזי הלויים. כבר בראש הפרשה
מודיע ה' למשה שהם לא חלק מהמפקד הרגיל, מכל מיני סיבות[1].
ישנן שלוש משפחות בשבט לוי; גרשון קהת ומררי. באופן מפתיע
למדי, תפקידם של בני קהת נמצא בפרשת השבוע שלנו, ותפקיד שתי המשפחות האחרות מופיע
בפרשה הבאה, פרשת 'נשא'. מתעצמת השאלה לאור העובדה שהמילה "נשא" מופיעה גם
אצלנו בפרשה (ד,א) ואפשר היה להתחיל את הפרשה הבאה כבר בפרשתנו בתחילת
הדיבור על תפקידי הלויים. בנוסף, אצל בני גרשון נכתב "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי
גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם",
מה פשר הביטוי הזה? "גם הם"? מישהו חשב לא לספור אותם[2]?
תפקידי המשפחות מחולקים כך: בני קהת נושאים את כלי הקודש;
ארון, שולחן, מנורה וכו'. בני גרשון נושאים את יריעות המשכן, ובני מררי סוחבים את
הקרשים והעמודים. אפשר לומר בעצם שאחד נושא את התוכן, הַפְּנִים, השני את המעטפת, והשלישי
את הבסיס, היסודות. בני קהת קיבלו את התפקיד המרומם ביותר, ללא ספק. גם בני מררי,
שנושאים את היסודות ירגישו סיפוק בכך שבלעדיהם שום דבר לא עומד והם ה'כלי' ביחס
ל'אור'. אך האמת, התפקיד באמצע הוא המתסכל ביותר, בני גרשון, המעמד הבינוני הזה. בחסידות
יגידו שבני קהת הם בבחינת 'אור פנימי', ובני מררי בבחינת 'אור מקיף', אך מה ייחודם
של בני גרשון? מה יש בהן באותן יריעות?
נמשיל את העניין בעזרת מבט על עולם העסקים. בכל חברה יש
המנכ"ל, חברי ההנהלה, הם המוח, ההחלטות, עוסקים בדברים הפנימיים ביותר, הם
יקבלו את פרסי הנובל. בקצה השני יש היצרנים שהם בעצם המוציאים לפועל בתכל'ס את כל
ההחלטות והרעיונות הגדולים, מחברים בורג לחומר, הבנאים. אבל כל עסק מתחיל יודע
שבלי פרסום טוב, בלי שיווק מקצועי – אתה לא
מוכר שום דבר. בלי מעטפת טובה – כל ההחלטות והמוצרים נשארים על המדפים. בני גרשון
הם אנשי המעטפת, היריעות שעל ידם יכול עם ישראל להתחבר לקודש ולא להישרף ממנו
"וְלֹֽא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵֽתוּ".
בין מי שיעשה אקזיט למי שעובד כפיים, נמצא אדם ששואף תמיד להיות
מנכ"ל, אבל לא יכול בחיים להיות מררי. זה הוא גרשון. הוא כל כך קרוב לקהת, לתוכן,
אבל לא שם. סחיבת קרשים היא ממנו והלאה. העניים יעשו הפגנות כי הם עניים, גרשון הוא
גבוה מהעני, אבל הוא ממש לא על מי מנוחות, הוא מייצג במידת מה את מעמד הביניים.
על גבי זה, נתבונן בעניין נוסף. בני קהת אינם אַמוּנים על פירוק
הכלים. בגלל עודף קדושתם של הכלים, הכהנים הם המכסים אותם, קהת רק סוחבים. בני גרשון
הם בעצמם מפרקים את המשכן, מסירים את היריעות,
ואז בני מררי, כמו קהת, באים ולוקחים את העמודים. אומנותם של בני גרשון היא מלאכת הפירוק, הם ההופכים את האוהל השלם לפרטים. המשווק לא
מביא לנו פרוייקט דיור אל הפגישה, גדולתו נמדדת בהצלחה לפרק את הנושא הגדול ולהראות
את החלק שמייצג בצורה נאמנה את הכלל. קל וחומר בקדושה ורוחניות; יש לנו רעיונות גדולים,
הדרך להעביר אותם לאחרים- זו אומנות הפירוק. לנתח את הענק לחלקים ולשמור על אותנטיות,
כך שגם אחרי השיחה – תהיה לשומע יכולת הרכבה בעצמו.
שנזכה להיות משווקים טובים של הקודש שבת שלום וברכת 'מועדים לשמחה לגאולה שלמה', -חנן-
[1] הסיבה הידועה
שבהן מופיעה במדרש רבה (א,יב): "אֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ
שֶׁיִּמָּנֶה לִגְיוֹנוֹ עִם הַלִּגְיוֹנוֹת". משרתי המלך לא נִסְפּרים באותה
נשימה עם אחרון החיילים הפשוטים.
נקודה מעניינת
למחשבה: מדוע אפוא נמנים הלויים מגיל חודש ושאר העם רק מגיל עשרים? אשמח לקבל רעיונות במייל.
[2] דברים ששמעתי
מפי מורי הרב יצחק שוראקי שליט"א, ראש בית המדרש למנהיגות רבנית חברתית
"שערי עוזיאל".
יישר כח.
השבמחקבמידה מסויימת התפקיד שאתה מתאר מזכיר את התפקיד של הלויים ככלל.
(כל האמת- לא הכי התחברתי למשל. לא יודע אם זו ההגדרה הכי טובה של שיווק.)
ודרך אגב, פרס נובל לא מגיע לאנשי עסקים בדר"כ...
שבת שלום!
תודה רבה!
השבמחקאכן לא מספיק מוסבר...
"נאמנים פצעי אוהב"
שבוע טוב ומבורך.