פ"ש לסופ"ש

פרשת כי תבוא - מקרא ביכורים

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.. בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'.. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

בפרשת השבוע אנו נפגשים במצוות הביכורים, עוד בגן למדנו שהתורה מצווה אותנו להפריש מן השדה את הפירות הראשונים ולהביאם לבית המקדש. יסוד זה של הקדשת התוצר הראשוני לה' מופיע גם במצוות כמו חלה, פטר חמור, פדיון הבן ועוד. אלא שבנוסף למצוות הבאת הביכורים, ישנה מצווה נוספת[1], פחות ידועה: לקרוא את פרשת הביכורים. מקביעתה של הקריאה כמצווה אנו למדים על חשיבותו של הקטע, כדברי ספר החינוך_(תר"ו): "לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו את האמת בכוח דברי פיו". אם כן, מהו תוכנה של הפרשה?

כפי שאנחנו רואים, השורש נ.ת.נ חוזר על עצמו שבע פעמים. שש נתינות מתייחסות למתנה מאת הקדוש ברוך הוא, ו"נתינה" אחת בדיוק באמצע, פחות סימפטית, היא נתינת עול הגויים על צוארנו. מכאן אנו למדים עיקרון רחב לפיו, נתינה איננה טובה כשלעצמה אלא תלויה בתוכן. בכל יום אנו אומרים "גומל חסדים טובים", לכן מובן שיש גם חסדים לא טובים. במדרש מסופר שבתחילת עבודת הפרך במצרים, פרעה הציג את הדברים כטובה לבני ישראל, כנתינה ולא כ'הטלה'. גם מהצד המשפיע, כשנותנים – צריך לדאוג שהמתנה לא תגרום לתופעות שליליות חלילה[2]. א-להים, מתוך יכולתו לראות את ההשלכות לטווח ארוך, גומל חסדים טובים.

בנוסף, גם השורש ב.ו.א בולט מתוך הפרשה. במבט ראשון נראים דבריו של המביא כגמול; ה' הביא אותי לארץ - אני מביא לו פירות. בעומק אנחנו יודעים שהבאת הביכורים מקורה בנתינתו האין-סופית של הקדוש ברוך הוא לנו. אין לאדם היכולת לתת לא-להים אדמה, שהרי היא שלו, אלא רק להביא חלק קטן מן היבול אליו, אל בית הבחירה.

במשנה_{(ביכורים א,ו)} נחלקו חכמים בנושא הקריאה: "מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג [סוכות] – מֵבִיא [פירות ביכורים] וְקוֹרֵא [את פרשת הביכורים]. מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה - מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵרָא אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא". מדוע אדם שמביא פירות מסוכות עד חנוכה אינו קורא את הפרשה? מסבירים המפרשים: משום שכתוב "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב", ואחרי סוכות זה כבר לא זמן שמחה בפירות. רבי יהודה חולק וסובר שמקרא ביכורים נוהג גם שלא בזמן שמחה. יסוד המחלוקת הוא בהבנת טעם מצוות הקריאה. אם הקריאה מופנית כלפי הביכורים הספציפיים המובאים – הרי שצריך להיות בזמן שמחת הפירות. אך רבי יהודה מבין שזו קריאה כללית המביעה הכרה בבעלותו של ה' על העולם והקרקע ומתוך כך הודאה על זכותנו להפיק ממנה תוצרים.

שנזכה למצוות קריאה, ויקויים בנו "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" שבת שלום, -חנן-

[1] "מִצוה קכ"ה היא שצונו להוציא הבִּכורים ולהביאם למקדש. מִצוה קל"ב היא שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו.. ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבִּכורים"_{(ספר המצוות לרמב"ם)}.

[2] לדוגמא, ד"ר מיכאל אבולעפיה, העוסק בפסיכולוגיה יהודית, קורא לנתינה ההורית המוגזמת היוצרת פינוק - "כלא של זהב".

פרשת כי תצא - ושמח את אשתו

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב, כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.

בפרשה הקודמת קראנו על כללי הפטורים מיציאה לקרב, ביניהם נמצא גם "הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". הרמב"ם_{(הל'
מלכים ז)} מציין כי הפטוֹר שמקבל המאורס אינו פטור גמור, מוטל עליו תפקיד עורפי "מְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּבָא, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים". לעומתם, חתן בשנתו הראשונה לנישואין פטור לגמרי מכל סוג של שירות צבאי[1], "יכול בצבא הוא לא יוצא, אבל יספק מים ומזון ויתקן הדרכים? תלמוד לומר 'ולא יעבור עליו לכל דבר' "_{(סוטה מד)}[2]. במבט ראשון, המשך הפסוק "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" אינו אלא נימוק לפטור הצבאי, אלא שבהסתכלות עמוקה – יש כאן מצווה כשלעצמה, אקטיבית. מהי אותה מצווה?

מעיון בתרגומים על הפסוק "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" עולים הבדלים מהותיים[3]. אונקלוס תרגם: "פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב", לעומתו יונתן תרגם: "פָּנֵי יְהֵי בְּבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיִחְדֵי עִם אִנְתְּתֵיהּ דְּנָסִיב". לפי אונקלוס על החתן מוטלת החובה להיות פנוי מכל עסקים כדי שיוכל להגיע לביתו ולשמח את אשתו, לעומתו, יונתן סובר שעל החתן מוטלת החובה להיות פנוי בּביתו, כדי שיוכל לשמוח עם אשתו. נבאר את החובה לפי כל אחת מן השיטות.

פירושו של אונקלוס מטיל חובה שימוח על הבעל, מדוע המצווה מופנית דווקא כלפי הגבר? נחזור לבריאת העולם. שם נראית החלוקה המגדרית בצורה שוויונית, "אחת מצלעותיו" מסביר רש"י – צלע זה צד, צד אחד לאיש וצד אחד לאישה. אך בהבנה מעמיקה, אין כאן שוויון מוחלט משום שיש חלק אחד שנשאר, וחלק שני שנלקח. האיש – נח, נשאר, והאישה – נלקחה. ידוע הכלל שבעל אבידה מְחזר אחר אבדתו_{(קידושין ב)}, קיימת א-סימטריה עוד מתחילת הבריאה. לכן המצווה מוטלת על הבעל, להיות פנוי כדי שיוכל להקדיש זמן לשמח את אשתו, להעניק לה את השמחה שכה הייתה חסרה לה עד זיווגם[4].

לדעת יונתן בן עוזיאל תפקיד הבעל הטרי שונה. הסכנה אותה הוא מזהה היא חוסר הבנת הבעל את מוסד הנישואין. הבעל עלול לחשוב שהוא ממשיך את חייו שחי עד עתה, פשוט בצירופו של חבר חדש, ממין נקבה. סדר היום נותר כרגיל, רק הנוף של הבית משתנה. לכן מלמד אותנו תרגום יונתן שיעור ראשון בזוגיות: כשאתה חוזר לבית – תהיה פנוי בבית, יש לך שותפה חדשה בחיים, מציאות חדשה. מוטל על האיש לשמוח עם אישתו, לא רק לשַמֵח אותה כמו עוד חבר, אלא לשתף אותה בשמחה שלו.

שנזכה כולנו לאישה, לִפְנִיוּת, לשיתוף ולשמחה שבת שלום, -חנן-

[1] למעט מקרי חירום קיצוניים, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"_{(סוטה ח)}.

[2] ראוי לציין כי בסוף שנות התשעים התקיימו מספר נסיונות של חברי כנסת לעגן מצווה זו כחוק במדינת ישראל, ביניהם הרב חיים דרוקמן והרב חנן פורת. הצעות אלו לא נתקבלו.

[3] יש להעיר כי הכרעתו של רש"י: "ותרגומו ויחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא" הינה הכרעה מילולית. כמובן שיש מקום ללמוד עקרונות חשובים מכל אחד מן החכמים.

[4] "יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא"_{(כתובות פו)} אינו מתפרש בצורה שטחית כמתיימר להסביר את הרצון המיני, אלא שאצל האישה קיימת יותר הרגשת חוסר שלמות בזמן הרווקות, וביטוי הרגשה זו הוא הרצון לבנות בית.

פרשת שופטים - בית דין יפה

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

בפרשת השבוע התורה מורָה לנו כיצד לפעול במצב של ספק. הספק יכול להיות הלכתי, שאלות באמונה, סיבוכים עצמיים ועוד. ההדרכה מנוסחת בצורה מעוררת תמיהה: "וּבָאתָ.. אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם", והרי ברור הדבר שאלך אל השופט שנמצא, וכי יעלה על הדעת שאלך אל שופט שהיה בעבר או שופט עתידי?! רש"י מעלה את השאלה הזו ולומד מהפסוק שאל לנו לומר שהשופט הזה יותר גרוע מהשופטים שלפניו, "אין לך אלא שופט שבימיך". התשובה לא מובנית, מה בכך שאחשוב שהשופט הזה גרוע? וכי יש לי ברירה אחרת? הוא השופט הקיים כרגע.

אלא כנראה שרש"י בא לתת לנו רמז[1] הקשור לשני סוגי שופטים שישנם בכל דור[2]. יש במציאות שופט שהוא "בימיך", ויש במציאות שופט שהוא קיים פיזית, אך אינו עונה להגדרת "בימיך". שופט אחד המבין את הדור שלו, ושופט שני שהוא אמנם עומד בקריטריונים של צדקות ויושר, אך הוא מתאים לדור אחר, תקופה אחרת. רש"י מעביר לנו מסר ברור: כשאתה בא עם ספק אל השופט, לך אל השופט המבין בנבכי הדור ובתמורות בו.

לאור הדברים הללו, מתבקשת השאלה: כיצד נדע איזה שופט ואיזה בית דין הם אשר מחוברים לדור? לשם העמקת הנושא, נשוב לפירוש רש"י בתחילת הפרשה על הפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – 'הלך אחר בית דין יפה'. אם כן, אנחנו מתקדמים בהנחיות: בית הדין "בימיך" הוא בית הדין היפה. ומי הוא זה האחרון? ממשיך רש"י בהמשך הפסוק "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" – 'כדאי הוא מִנוּי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן'. נמצנו למדים: יש שופט שבעקבות הפסק שלו ישראל אינם חיים ואינם יושבים על אדמתם. רש"י אומר לנו: ללכת לבית דין יפה פירושו ללכת לבית דין שפסקיו יובילו למצב בו עם ישראל גם יחיה וגם ישב על אדמתו[3]. מינוי דיינים כשרים לא מתבצע על ידי מבחני ידע, אלא על ידי מבדקי רוח.

השבוע חל יום פטירתו של מורה הדור הרב קוק, הכישרון המרכזי של הרב היה לימוד התורה על כל רבדיה בהתאמה רוחנית מדוייקת להפליא לתהליכי הדור ומאוויו. לאורו נלך.

שבת שלום, -חנן-

[1] השימוש במילה רמז כאן היא במובנה המודרני ולא החז"לי. בהזדמנות זו נזכיר שבפירוש רש"י קיימים מספר ביטויים, ונבארם. "משמעו" הוא ההבנה הפשוטה של הטקסט. "פשט" לפי רש"י הוא הכוונה האמיתית של הפסוק (ונדרש מאמץ כדי להבין איזו קריאה רש"י בא לדחות כש"פשוטו" לא כ"משמעו"). "דרש" הוא מסר כללי העולה מן התורה, לרוב, הקשר בין הלימוד למילים הוא אסוציאטיבי.

[2] דברים שקבלתי ממורי ורבי הרב אורי שרקי.

[3] ומכאן תשובה מרש"י למתנגדי הציונות: אין סתירה בין קיומו של עם ישראל לבין ישיבתו על אדמתו, מטעמי פיקוח נפש וכדומה. להפך, ישיבת עם ישראל בארצו היא היא המצילה אותו, 'להחיות את ישראל' – 'ולהושיבן על אדמתן'.

פרשת ראה - לשכנו תדרשו

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.

בפרשתנו אנו מתקדמים ממדרגת הכרה של שמיעה בפרשת "והיה עקב תשמעון", למדרגת הכרה של ראיה בפרשת "ראה אנכי". אפשר לומר שבזה אנחנו מעמיקים בערכה של ארץ ישראל. ידועה ההבחנה לפיה כשהתלמוד הבבלי מביא ראיה לאחת הדעות הוא משתמש בביטוי 'תא שמע', בא ושמע. לעומתו, הזוהר - הארץ ישראלי, משתמש בביטוי 'תא חזי', בא וראה. ההסבר הוא פשוט: בגלות אנחנו מסוגלים רק לשמוע את מה שבארץ ישראל כבר ניתן לראות.

דיברנו בפרשות הקודמות על כינונה של המלכות בארץ ישראל, בפרשה שלנו התורה ממשיכה לשלב הבא[1] – בית ה', או כלשון חכמים: בית המקדש. את הפסוק "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" מסביר רבי עקיבא_{(עבודה זרה מה,ב)} כך שהתורה נותנת אינדיקציה היכן למצוא את העבודה הזרה בארץ – ישנם מקומות בעלי אנרגיה רוחנית ועליהם בונים מבנים לכבוד האלים[2]. לא כן ה' א-להיך - כי אם אל המקום! ה' בוחר במקום מיוחד ללא אינטואיציה אנושית[3].

על גבי ההבנה הזאת, מסביר הרבי מלונטשיץ_{('כלי יקר')} את השוני המהותי בין מבנים אליליים כאלה ואחרים ובין בית המקדש. "כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם", הכוונה היא שבניית בית לאלהים אצל עובדי עבודה זרה מטרתו חיפוש החלת נוכחות האל בתוך מבנה פיזי. "וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאשר הטעות, ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו". לעומת זאת, מטרת המקדש בעם ישראל הינה שונה בתכלית. מעבר להדגשה הידועה 'ושכנתי בתוכם' ולא 'בתוכו', מוסיף הרבי "כי אין כבודו יתברך תלוי במקום, אלא הקב"ה מכבד מקומו לפיכך: לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום, אלא תדרשו לשכנו, איה מקום כבודו כי ה' עיקר והמקום טפל לו".

לסיכום, בית המקדש הינו התזכורת למקומו של עולם – א-להים שלא מוגבל במקום ובזמן, כדברי שלמה המלך בסיום בניית בית הבחירה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"_{(מלכים
א ח)}.

יה"ר שיתקיים בנו "תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' " שבת שלום, -חנן-

[1] ע"פ רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם א,א: "שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה". [לגבי שלב הביניים "הכרתת זרעו של עמלק" ראו 'כסף משנה' שם].

[2] סיפר פעם ארכיאולוג ירושלמי שהרבה 'מקומות קדושים' שרדו כקדושים גם לאחר מפלת הדת שראתה בהם קדושה. לפעמים קורה בחפירות המתבצעות ברחבי העולם שמגלים מסגד הבנוי על חורבותיה של כנסיה קדומה, שמצידה בנויה על יסודות מקדש פגאני עתיק יומין.

[3] ראוי לציין שבשום מקום בתורה לא נזכר מיקומו המפורש של בית המקדש. הרמב"ם _{(מורה נבוכים ג,מה)} מונה לכך מספר סיבות, אחת מהם הינה: אם הגויים היו יודעים מהו המקום הם היו נלחמים עליו בחירוף נפש כדי שלא נכבוש אותו. מעניין.

פרשת עקב - הוא הנותן לך כח

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ - הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ - כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ - כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.

בפרשת השבוע מודגש מוטיב הביטחון בא-להים מספר פעמים. במבט ראשון הציווי לא מותיר מקום להתבלבל, כל היכולת לפעול היא אך ורק ביד ה'. אך אם מתבוננים בזהירות, כבר בפסוק הראשון מובלטת המורכבות – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ", אל תחשוב שזה רק הלחם, אלא גם הלחם, זאת אומרת שיש כאן גם לחם וגם ה'. גם באמרה המפורסמת של חז"ל המובאת ברש"י בפרשה_(י,יב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", רואים שיש יוצא מן הכלל כלשהו. אנחנו נתקלים בכשל קיומי מסויים המעורר שאלות עקרוניות: מהי מידת האחריות של האדם על מעשיו? מהי עצלות ומהו ביטחון בבורא עולם?

במשך עשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל, ביום העצמאות היה מתקיים "מצעד צה"ל" בו הוצגו כלי נשק כבדים, כלי שריון וכדומה. הרב אבינר סיפר שהרב צבי יהודה קוק נהג לשלוח את תלמידי ישיבת מרכז הרב לצפות במצעד כדי לקיים מה שנאמר "וְאָמַרְתָּ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". תמהו התלמידים, והרב הסביר שבניגוד למחשבה המקובלת, הפסוק הזה מהווה יחידה שלמה ועוסק במצב חיובי. חייב אדם וחייבת האומה לומר "כוחי ועוצם ידי", זאת על מנת שיתקיים הפסוק הבא "וזכרת את ה' א-להיך". יש גאווה שמביאה לשכחת ה' - היא פסולה, לעומתה יש ענווה המביאה לעצלות – גם היא פסולה. הנכון הוא ההכרה בכוח האדם שמזכירה לו שכוחו מאת ה' וגורמת לו לזכור ולשבח את ה'.

האר"י הקדוש[1], בלשונו המדוייקת, ביאר את הפסוק העוסק בלחם ואמר שצריך להוסיף מילה אחת כדי שנבין בשכלנו את כוונת התורה: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' שבלחם יִחְיֶה הָאָדָם". אין ספק שהביטחון מרכזי בחיים, אולם האחרון נעשה דרך האוכל, דרך הפעולה וההשתדלות. "יראת שמיים" בדברי חכמים אינה פחד, כי אם רטט מתמיד השומר את האדם באיזון: הוא פועל וזוכר באותה נשימה, וזה בידו.

ישנם אנשים המוּנַעים מלחץ דתי שגוי ובשם ההתרחקות מן הגאווה נמנעים בצורה מופרזת להכיר בערכו של המעשה האנושי. האנשים שהם לכאורה יותר מוסריים, יִמָּנעו מלקדם את עצמם ואת העולם, ועליהם אמר ביאליק שיעדיפו 'להשאיר את הנהגת העולם לאחרים'. מטרת הגאווה החיובית היא נתינת תמריץ לאדם לפעול, לשנות ולתקן את עצמו ואת זולתו ומתוך כך העולם מתקדם. נמצנו למדים כי הכרה נכונה בחשיבות ההשתדלות האדם מעודדת את האדם לפעול ולזכור את המקור.

שנזכה לפעול, ליצור, לתקן ולשבח את בוראנו שבת שלום, -חנן-

[1] כך שמעתי מפי הרב אייל יעקובוביץ', "קבלה בע"פ מאת האר"י על הפסוק" כדבריו.

פרשת ואתחנן - עשרת הדיברות

(ס) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל.. (ס) לֹא תִשָּׂא.. (ס) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה.. לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (ס) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ.. (ס) לֹא תִּֿרְצָח: (ס) וְלֹא תִּֿנְאָף: (ס) וְלֹא תִּֿגְנֹב: (ס) וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (ס) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס)[1] וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (ס)

בשבוע שעבר פתחנו את ספר דברים - משנה תורה. דיברנו על הצורך לכתוב את התורה מחדש, בסדר חדש, לקראת הכניסה לארץ. כל זמן שלא הגענו אל שעריה של ארץ ישראל, התורה ניתנת ללא הסדר האמיתי שלה, כעת – המטרה מוגדרת והתורה מקבלת את אורה האמיתי. לכן גם בפרשתנו מדגישה התורה, שכל המצוות כולן לא נתנו מלכתחילה אלא כדי להתקיים בארץ ישראל בלבד. "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". כלומר, דווקא בארץ ישראל יש עניין לקיום המצוות, והציווי לקיים מצוות גם בחוצה לארץ, אין זה אלא כדי לשמש 'ציוּנים' לאומה, כדי שלא נשכח אותן לעת החזרה[2] _{(ספרי
עקב, מג)}. אם הכניסה לארץ ישראל נותנת אופי חדש למצוות, אופי מעשי, קיים הכרח למסור מחדש את עשרת הדיברות, ננסה להבין את ההבדלים המרכזיים בין עשרת הדיברות המקוריות לבין השחזור ערב הכניסה לארץ.

נראה כי ההבדל המרכזי הוא סביב המוקד החברתי, אך מהו טעם השינוי? ניתן להסביר שבתקופת הניסים במדבר, מוצגת מטרה מטאפיזית לקיום השבת "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ". בערב הכניסה לארץ והעיסוק בחברה ומדינה, התורה נותנת טעם חברתי "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ", גם הטעם ההסטורי, הוא סוציאלי-לאומי "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". גם במצוות כיבוד הורים מוסיפה התורה בפרשתנו את השכר בעולם הזה "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", לא רק את טובת העולם הבא "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ"_{(קידושין מ,א: "לעולם שכולו ארוך")}, זו תורתה של ארץ ישראל – חיבור אמיתי אל האמונה ואל הארציות הפוליטית הסוציאלית וההיסטורית.

ידועה דעת המפרשים שעשרת הדיברות מחולקים לחמשה דיברות בין אדם למקום וחמשה בין אדם לחברו, כאשר מצוות כיבוד הורים עומדת בתווך. כשמתבוננים בנימוק למצוות השבת ניכר הגבול היטב. ההסבר לכך הוא שבשעת מתן תורה, כאשר היה עם ישראל כאיש אחד בלב אחד, החיזוק הוא בכיוון עבודת הבורא, אך לפני הכניסה לארץ, ערב ההתפזרות לנחלות, רואה התורה צורך לחזק את הפן החברתי, וכוללת את מצוות השבּת (ובעקבותיה גם את מצוות כיבוד אב ואם) בתחום של בין אדם לחברו.

הסבר נוסף הוא, שהזכרת השלמת בריאת העולם כטעם למצוות השבת נובעת מהצורך להציג תוכן אוניברסלי הנוגע לכל באי עולם. לכן נאמר בלשון "זָכוֹר" כי כל באי עולם צפויים לזכור את הבריאה ולהכיר בה. לעומת זאת, בפרשת ואתחנן הנושא הוא הלב שבאברים – גורלו ותפקידו הייחודי של עם ישראל, הוא העם שיצא ממצרים. עם ישראל הוא המחוייב בשמירת השבת הלכה למעשה - "שָׁמוֹר", זכר לביטול העבדות שחווה, זה שייך רק לנו.

הסבר רביעי, שבזמן מתן תורה העם מסוגל היה לְצַפות לקדושה בבית המקדש בלבד, לכן באות מיד אחרי הדיברות מצוות הנוגעות למקדש ולמזבח. בפרשתנו, העם כבר הספיק להזדכך במדבר וכעת רואה את התגלות ה' בכל דרכי החיים, מיד אחרי המעמד - "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.. לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ".

שנזכה לחבר אמונה וארציות, לקדש את החול, לחזק את החברה ולהאיר לעולם שבת שלום, -חנן-

[1] נעיר הערה ששמענו מפרופסור משה בר-אשר: לפי חלוקת הדיברות לפרשיות סתומות, הן בפרשתנו הן בספר שמות, ניתן לראות ש'אנכי' ו'לא יהיה' נמצאים באותה פרשיה (נכללים באותו 'דיבר' כביכול), הגיוני לאור הדעה לפיה 'אנכי' אינו ציווי אלא פתיחה. בסיום, מפוצל הדיבר 'לא תחמוד' לשני מישורים, כדי ליצור הבדל ברור בין חמידת אשת רעך לבין חמידת רכושו.

[2] מו"ר הרב שרקי נוהג להמשיל את קיום המצוות בחוצה לארץ למעין קבוצה של אסקימוסים שגלתה למדבר סהרה, וממשיכה לעשות שם סקי. הדבר הזה הוא טוב במידה וכוונתם לשוב ביום מן הימים אל הקוטב הצפוני. כמו כן גם המצוות בחוצה לארץ הן אינן במקומן הטבעי, אבל יש להן משמעות בציפייה לשיבת ציון.

פרשת דברים - ארץ ישראל

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם.. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם.. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב, ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.

השבת נתחיל ספר חדש, חומש דברים. הסיפור בחומש זה אורך כחודש ימים, ואוגד בתוכו את הנאומים הגדולים שבהם נפרד משה מן העם בלב קשה ובדאגה עמוקה לעתידו על סף הכניסה לארץ ישראל. משה רבנו המעיד על עצמו בתחילת דרכו "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" מתגלה אלינו אחרי ארבעים שנה כנואם דגול. חז"ל אומרים שבכל מקום שכתוב "אלה" הכוונה היא לסתור את שאר הדברים שנאמרו עד כה. אם כן, ראוי לברר מהו תוכנו של ספר דברים והיחס בינו לבין החומשים האחרים[1].

מן הפסוקים הראשונים של הפרשה אנחנו מחלצים עיקרון חשוב ביותר. משה מזכיר לנו את שאמר לנו ה' בהר סיני - פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ. מטרת המסע במדבר, מטרת ההתגלות ומגמת התורה אחת הן: ירושת ארץ ישראל[2]. "אֵלֶּה" סותר את הראשונים ומסדר את המטרה בראש העניין. ספר משנה תורה[3] בא ללמד אותנו שיעור בהיסטוריוסופיה - מהלך המאורעות הינו רצף של אירועים ערכיים המעצבים את המציאות, כיחידה אורגנית אחת מוכוונת מטרה. במילים אחרות, כעת אנחנו מבינים כי התורה מורה לנו דרך חיים והיא מאריכה ומקצרת עובדות בהתאם לקריטריון אחד: משמעות מוסרית, בהקשר הזה – ארץ ישראל.

על פסוקי הפתיחה של הספר אומרים חז"ל_{(מגילה לא,ב)}: "משה מפי עצמו אמרן" (אולם הדברים יצאו מפיו "ברוח-הקודש" כפי שמציינים מיד התוספות). ניכרת כאן ירידה מסויימת לעומת ארבעת החומשים הקודמים, בהם הקב"ה מדבר אל משה בגלוי - 'מַעֲבַר' בלשון החסידות, ואילו כאן הדיבור הא-להי עובר דרך משה ברוח-הקודש שבקרבו – 'התלבשות'. יחד עם זאת, בסיום החומש נאמר "עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" ואומרים חכמים שיש לקרוא זאת "עד היום האחרון", כלומר, עד זמן הגאולה השלמה, זהו אחד המקומות היחידים בתורה בו מוזכרת אחרית הימים. דווקא כשהדיבור יורד מדרגה – הגאולה מתגלה והעם מקבל אחריות.

שנזכה לראות בחזרת כל עם ישראל לכל ארץ ישראל ולהבין באמת את תורת ישראל. יהי רצון שימי זיכרון חורבן הארץ יהפכו לחגיגות ריבונות ושיבת השכינה.

שבת שלום, -חנן-

[1] נציין עובדה מעניינת: ספר דברים פותח במילה "אלה" בדומה לספר שמות, חלקו השני_{(פרק ה)} פותח במילה "וַיִּקְרָא", וחלקו האחרון_{(פרק כז)} פותח במילה "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה" בדומה לספר במדבר.

[2] הרב יהודה אשכנזי נהג לומר שלימוד התנ"ך בצורה רצינית בכלל חוגי היהדות היה מסיר את ההתנגדות לציונות.

[3] בנצרות, ספר דברים נקרא "Deuteronomium" שפירושו: חוק שני. דהיינו הפרדה מוחלטת בין בחירת עם ישראל בספרים הקודמים ובין ירושת הארץ. ספר דברים, אגב, הוא המצוטט ביותר בברית החדשה.

דפים