וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה
חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו
וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו..
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?
לאחר שנים ארוכות של סבל, בפרשתנו זוכה יוסף הצדיק לגדולה וכבוד. עברו
שלוש עשרה שנה מאז השלכתו אל הבור, שנים בהן הוא יושב בחושך, כל מה שהוא עושה –
מצליח, אבל אחרי מעט זמן נופל. נזרק לבור 'ריק', נמכר לעבד, נזרק שוב אל הבור (בית
הסוהר), וכל זאת על לא עוול בכפו. אחרי התנהלות חסרת מזל להפליא, מגיעה העליה
הגדולה. המהר"ל כותב שכל גאולה מאופיינת במהירות[1], וכך
גם אצל יוסף; בא זמן הגאולה – מיד "וַיְרִיצֻהוּ"! לא רק שפרעה נותן לו
חנינה אלא יוסף מקבל מינוי מפתיע להיות משנה למלך מצרים, האימפריה החזקה בעולם.
חכמינו מסבירים במדרש שכל העליה הזאת רמוזה במילה אחת:
"מִקֵּץ". "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם
יָמִים. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה..
זְמַן נָתַן לְיוֹסֵף כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ
- חָלַם פַּרְעֹה חֲלוֹם" (בראשית רבה פט, א). עד עכשיו יוסף ישב בחושך,
והוא לא מבין למה, עתה הוא זוכה לקרני האור הראשונות בחייו. האור הזה נראה רגעי
– מהישיבה בכלא לישיבה על כסא המלכות, אבל כשמתבוננים היטב - יוסף מתעלה שלב אחר שלב,
בזהירות. זה מתחיל בנסיון עם אשת פוטיפר, ממשיך ברגישות לנוכח הפנים הזועפות של השָֹּרים,
והשיא, אומרים לנו חכמים(פסיקתא רבתי פרשה ג) שגם כאשר יעקב אבינו מגיע
למצרים, יוסף מקפיד שלא להישאר עמו לבד באותו חדר. מדוע? כדי שאביו לא ישאל אותו איך
הוא הגיע למצרים והוא יצטרך לצער אותו במעשי אחיו[2].
שרנו כל השבוע: "קֵץ
בָּבֶל", "לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי",
"קָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה". אנחנו
רוצים להאיר את האור, בעולם ובתוכנו. ה'קץ' נתפס לעיתים כדבר רגעי, מהיר, פלאי
וחסר הגיון. הוא אמנם כזה, כי השם מעורב בו בצורה אקטיבית, אך לא נכון יהיה להפוך
זאת לחזות הכל. הקדוש ברוך הוא 'מריץ' את יוסף מן הבור כי יוסף הצדיק עובר כאן
תהליך לא קצר של התעלות איטית ומכוונת.
כשהרמח"ל כתב את ספרו 'מסילת ישרים' הוא ודאי ידע
שהקדוש ברוך הוא גואל אותנו פרטית וכללית במהירות, אבל המהירות מלמעלה דורשת הכנה
מלמטה- זהירות, זריזות, נקיות.. אומרים ישראל: "יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן"[3],
נכון. יוסף הצדיק מלמד אותנו שההתקדמות שלנו בחיים היא מדוייקת ומדודה, עקב בצד
אגודל, תהליך כזה הוא בריא לנפש ויש בו כדי לעורר סיוע מן השמיים. שנזכה לראות
ישועות בַּכֹּל.
"כִּי
לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן
כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' "(ישעיה נב) שבת שלום, -חנן-
[1] בפסח אוכלים מצה "זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם בְּחִפָּזוֹן וְלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחְמִיץ".
וכן בגאולה אחרונה – משואה לתקומה, בשישה ימים נחלו אויבינו תבוסה. ואין כאן המקום
להאריך [בחנו גם את גאולותיכן הפרטיות].
[2] נקודה זו מיישבת במעט את התמיהה: מדוע בכל אותן השנים שהיה יוסף במצרים לא
שלח לאביו אפילו מכתב אחד שיגלה לו שהוא לא נטרף על ידי חיה רעה אלא חי וקיים במצרים?
יוסף מבין שצעד כזה היה מנפץ לרסיסים את בית ישראל. כדברי הרב יוני לביא: יעקב היה
אולי מקבל בחזרה בן אחד, אך כנגד זה היה מאבד עשרה.
[3] היכן אומרים? שאלה
טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה