וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ
שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע
שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. וַיֹּאמֶר
יַעֲקֹב אֶל לָבָן: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף
לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב, וַיִּקַּח
אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה
הִוא לֵאָה!
בפרשת השבוע נקרא על תרמית לבן הרשע בכך
שהחליף את רחל בלאה. יעקב אבינו ידע שלבן עלול לרמותו ולכן סיכם עם רחל על סימן ביניהם,
כך ידע בודאות שהיא היא רחל[1]. כאשר
ראתה רחל שלאה הולכת לחופה במקומה, היא מסרה ללאה את הסימן. מעשה אצילי זה, מתואר
בדברי חכמינו באופן תמוה- "צניעות שהיתה ברחל" (מגילה יג). המעשה
הזה אכן מורה על האישיות הנעלה של רחל אמנו; זהו אקט של חמלה, אהבה, אחווה, חסד, אבל מה שייכת כאן מידת הצניעות?[2]
אנחנו מכירים את התחושה הזאת, שכשאדם עושה טובה לאדם אחר, הוא מרגיש טוב עם עצמו, והוא גם מרגיש
שהשני קצת חייב לו. ואם לא 'חייב', אז לכל הפחות
אני כנותן נמצא בתחושת עליונות כלפי המקבל. האדם המקבל לעיתים שוכח שהוא קיבל, אך הנותן
– זוכר זאת לזמן ארוך. הצניעות של רחל התבטאה
בכך שהיא לא הזכירה את פרשת הסימנים שמסרה לאחותה מעולם.
בהמשך הפרשה מסופר שראובן, בנה הבכור של לאה,
מצא דודאים בשדה ורחל חושקת בהם. תגובתה המוזרה של לאה לבקשת רחל מקוממת: "הַמְעַט
קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי"?! איך את מעיזה
לבקש ממני דודאים בעוד שאת יום יום לוקחת ממני את בעלי?
מספיק זה שהוא מעדיף אותך על פני! ואנחנו נזדעק לטובת רחל: איך את מעיזה להאשים את
רחל? היא לוקחת ממך את בעלך?! הרי יעקב מראש רצה להתחתן רק עם רחל! ורחל,
בנדיבותה, הסכימה להכניס אותך במקומה, כיצד את
מעיזה כעת להתרעם שיעקב אוהב את רחל יותר מאשר אותך?
אנחנו מבינים שמאז מעשה מסירת הסימנים שתיהן
שכחו את הדבר הזה[3]. רחל לא הרגישה מעולם שלאה נמצאת
בבית הזה בזכותה, וכיון שהיא לא שידרה את זה - לאה לא הרגישה את זה. זוהי צניעות. לאה הרגישה בבית בדיוק כמו רחל, וברור לה שצריך
להיות שוויון רגשי ביניהן מצדו של יעקב. לשתי האחיות יש המון סיבות לריב: ראשית- הן
אחיות[4] (יעקב
ועשו, קין והבל וכו'); שנית- הן 'צרות', דהיינו נשואות לאותו איש; חוץ מזה- האחת פוריה
והשניה עקרה (שרה והגר, חנה ופנינה). כאן מתגלה גדולתן של האמהות הטהורות: למרות כל
הסיבות- שתי האחיות הללו אוהבות ומכבדות זו את זו. חז"ל אומרים שבהריון השביעי
שלה, לאה הבינה שאם יִוָּלֵד לה עוד בן - יהיו לה שבעה, ולרחל יהיה פחות ילדים מהשפחות,
לכן התפללה לה' והעובר הפך לנקבה.
הילדים מתברכים בכל ליל שבת: "יְשִׂימְךָ
אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", אחים שלא היתה ביניהם קנאה ותחרות על אף
גדולת אפרים הצעיר על פני מנשה. את הבנות והכלות מברכים בברכת רחל ולאה, שבזכות הצניעות
והאחווה שביניהן – נבנַה עם ישראל:
"יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ
כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" שבת
שלום, -חנן-
[1] דעה יוצאת דופן מביא רבנו יוסף חיים, 'בן איש חי', וכתב ('עוד יוסף חי') שיעקב ידע
שזאת לאה כבר בערב. מסירת הסימנים התבצעה כדי שיעקב ידע שרחל מסכימה לכך. יעקב
נישא ללאה, בבוקר הוא ניגש ללבן ובירר איתו את העניין המוסרי מדוע רימה אותו.
[2] עיקרי הדברים שמעתי ממורי אחי הרב עמיחי שוקרון שליט"א, רב שכונת
מרום נווה בעיר רמת-גן.
[3] והדבר המדהים הוא שדווקא ה' זכר זאת. רש"י כותב: " וַיִּזְכֹּר
אֱ-לֹהִים אֶת רָחֵל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה