וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא..
וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו
לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ
וַיִּבְכּוּ.. וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר:
מִי אֵלֶּה לָּךְ? וַיֹּאמַר: הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ.. וַיֹּאמֶר
יַעֲקֹב: אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי
כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים
וַתִּרְצֵנִי.
בסוף פרשת תולדות עשיו אומר "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי", בעקבות כך יעקב בורח לחרן. הנה בפרשתנו-
לאחר כל הפחדים; "וַיִּירָא יַעֲקֹב" שלא יֵהרג, "וַיֵּצֶר לוֹ"
שלא יהרוג, לאחר שהתכונן לכל אפשרות (דורון, מלחמה ותפילה), כשהמאבק עם שרו של
עשיו מאחוריו, הגיע רגע המפגש הגדול והגורלי. יעקב הוא היוזם את המפגש המחודש עם אחיו,
מפגש הנחזה על פניו כחנופה והתבטלות. מה ארע שם? פרץ של רגשות אחווה ואהבה בין
האחים? השלמה מציאותית של הצדדים? נראה שהדברים לא חד משמעיים.
ברגע הראשון שעשיו רואה את יעקב הוא רץ אליו, מחבק אותו
ומנשק אותו. תיאור של איחוד מרגש במיוחד. אלא שהמדרש הידוע אומר: "וַֹיִֹּשָֹּׁקֵֹהֹוֹּ"
- נקוּד עליו, שלא נשקו בכל לבו (רבה עד). אמנם הוא מנשק אותו,
אבל לא באמת מתכוון לכך. לעומת דעה זו, סובר רבי שמעון בר יוחאי: "מלמד שנכמרו
רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו". על גבי זה, מפריז רבי ינאי ואומר:
לא רק שלא נשקו בכל ליבו, "אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו"[1].
בשורה התחתונה - עשיו לא הורג את יעקב, כפי שהבטיח
לעצמו. וגם בסיום המפגש - עשו חוזר לארץ שעיר ואין שום מריבה על ירושת האבות. יעקב
מבטיח שהוא יבוא אחריו לארץ שעיר, אבל נראה ששניהם יודעים שאין זו הבטחה רצינית.
וכך דרשו חז"ל: "חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ
יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו! אֶפְשָׁר יַעֲקֹב אֲמִתִּי
הָיָה וּמְרַמֶּה בוֹ? אֶלָּא אֵימָתַי הָיָה הוּא בָא אֶצְלוֹ? לֶעָתִיד לָבוֹא, דִכְתִיב:
וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו".
חכמי ישראל במשך הדורות הקבילו בין הפן האישי יעקב-עשיו
לפן הלאומי ישראל-אדום. המפגש עם העולם המערבי הוא מורכב. השאלה אם הוא יהיה בצוּרת
נשיקה או בצורת נשיכה תלוי בנו. הזוהר מתאר את המפגש החיובי: "וכי יעקב שהוא השלם
שבאבות… איך השתחווה לאותו רשע? שעשו הוא ב'סטרא' של אל אחר, ומי שמשתחווה לו משתחווה
לאל אחר? .. אלא למקום השכינה כרע והשתחווה". שגם בין מחנהו של עשיו – הצליח
יעקב לזהות ולחלץ את השכינה- "רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת
פְּנֵי אֱ-לֹהִים". זה תפקידנו. בכל כלי, ובכל המצאה יש פוטנציאל
אדיר- לקדושה ולטומאה. הכדור בידיים שלנו ליצור מפגש טוב ומפרה – "יפיוּתו של
יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט,ב).
ראינו כמה סוגי פגישות עם עשיו- נשיקה בלב שלם, נשיקה
בלא כוונה, נשיכה, וגילוי השכינה. נסיים בלשונו הזהב של הנצי"ב מוולוז'ין: "וַיִּבְכּוּ-
שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעוררה עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה
שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים
להכיר את עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס[2] – וכן
הרבה" (העמק דבר בראשית לג ד). שנזכה.
"וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן
לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א) שבת שלום, -חנן-
[1] רבנו אברהם אבן עזרא יוצא חוצץ נגד הסבר זה: "הדְרש על נקודות
וישקהו- טוב הוא לעתיקי משדיים (לתינוקות בגן), כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע
לאחיו".
[2] הסיפור המלא: "רבי יהודה אמר לרבי אפס: כתוב איגרת בשמי לאדוננו המלך
אנטונינוס. קם ר' אפס וכתב: מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס. קראו רבי יהודה וקרעו.
אמר לו: כתוב: מעבדך יהודה לאדוננו המלך אנטונינוס. אמר לו (=ר' אפס): מפני
מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: מה אני טוב מסבי, לא כך אמר: 'כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ
יַעֲקֹב'?".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה