פרשת נח - אחדות מתוך גיוון

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: ..הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.. וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
בפרשת השבוע נקרא על שני סיפורים, מהטרגיים ביותר בתורה; המבול ומגדל בבל. על דור המבול מבאר רש"י שחטאו בגזל, בגלוי עריות ואף בעבודת אלילים[1]. אך נשאלת השאלה: במה היה חטאם של בוני מגדל בבל? מפשט הכתובים מזוהה הבעיה כ "כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", ובדברי ה': "עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם". ראוי לבאר את תוכן המהלך של דור הפלגה ומדוע נתפס כשלילי.
חז"ל(סנהדרין קח) אומרים לנו שהעבירה החמורה ביותר של דור המבול היתה גזל, על זה נגמר דינם. גניבת רכוש מאדם אחר, פלישה לקניינו הינה ראשית לרצח. אנשי דור הפלגה ביקשו להתרחק מעוון הגזל שגרם לכישלון האנושות בדור הקודם, ולכן בחרו לפעול למניעת מריבות ושמירה על שלום בין בני האדם. כיצד עושים זאת? "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". המילה "שפה" בעברית פירושה צד ("שְׂפַת הַיְאֹר"), כולם באותו צד, קיימת אחדות דעות ואין מחלוקות, לכאורה נפלא. אלא שהדבר מעיד על שנאה עמוקה בין אנשי הדור, מעין סאב-טקסט לפיו "אני מוכן להיות חבר שלך, בתנאי שאתה תהיה כמוני ותחשוב כמוני". בנוסף, אם כל הדור אותו הדבר, אז כולם מיותרים חוץ מאדם אחד; מה זה משנה אם יש סיני אחד או מיליארד סינים שמתנהגים בדיוק אותו דבר?
הייחודיות של כל אחד מהווה איום. החתירה לאחידות, בניגוד לדרישה לאחדות הינה מהלך טוטליטרי המבטל את עצם קיומו של הפרט[2]. ה' מזהה את המגדל כסופה של האנושות, שהרי אם אין עמים שונים ואין ייחודיות, אז אין כאן בעצם כלום, כל כל אחד הוא לא באמת הוא. המגדל הוא הדרך לאחידות, הקמת מפעל השואב את האנרגיה של כולם, כך מפסיקים לחשוב על עצמם וחושבים על המגדל. במדרש נאמר שאם היה נופל אדם מהמגדל – היו אומרים לא נורא, שהרי הוא רק 'מִסְפָּר'. אך אם הייתה נופלת לבנה היו יושבים ובוכים ואומרים "מי ייתן לנו אחרת תחתיה". אדם נולד למגדל ומת כשהוא עדיין נבנה, הוא מהות חייו.
מה עושה ה'? מפזר, פועל לריבוי הדעות. אך כיצד פועלים להשכנת שלום כאשר מבקשים לשמור על ייחודיותו של כל אדם? התשובה היא אחדות, חיבור אמיתי ללא טשטוש הזהות. המדרש מסביר שהויכוח של אברהם ונמרוד היה על רקע בניית המגדל. אברהם הסכים עם נמרוד שיש לאנושות בעיה וצריך לגרום לשלום בין אנשי הדור, אך ראה איך הביצוע של נמרוד גורם לחוסר אנושיות כללית ולמחיקת הזהות האישית. אברהם מבין שהפיתרון הוא פירסום שם ה' בעולם ושאיפה למיסוד התנהגות מוסרית על פי ציווי ה' בקרב האנשים השונים, כל אחד בדרכו הייחודית כאשר גורם השלום הוא האמונה.
בשבת המיוחדת הזו, בה אנו מארחים חברים מהקהילה ומתארחים, נודה לה' שזיכה אותנו להיות חלק ממהלך שעם ישראל זקוק לו בימים אלו יותר מכל: אחדות. מבוגרים, צעירים, אשכנזים, ספרדים, רווקים, משפחות, כולם מרגישים שייכים לקהילתנו 'תפארת[3] ישראל - כורזין'.

                        שבת שלום,  -חנן-



[1] ויש לדון האם עבודת אלילים אכן היתה אסורה בתקופה זו.
[2] לעיתים נזהה תופעה דומה באמירה: "הבה נסכים כולנו ש...", יש בה משום ביטול עצמאות הפרט.
[3] בגמרא דרשו (ברכות נח) " 'והתפארת' זו חמה ולבנה שיעמדו לו ליהושע". התפארת היא ההופעה השלמה, החמה והלבנה.

פרשת בראשית - לימוד מקרא

"וְיִדְגוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" – מַה דָּגִים הַלָּלוּ גְּדֵלִים בְּמַיִם, כֵּיוָן שֶׁיּוֹרֶדֶת טִפָּה אַחַת מִלְּמַעְלָה מְקַבְּלִים אוֹתָהּ בְּצִמָּאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא טָעֲמוּ טַעַם מַיִם מִימֵיהֵם, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל: גְּדֵלִים בַּמַּיִם בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהֵם שׁוֹמְעִים דָּבָר חָדָשׁ מִן הַתּוֹרָה, הֵם מְקַבְּלִים אוֹתוֹ בְּצִמָאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא שָׁמְעוּ דְּבַר תּוֹרָה מִימֵיהֵם. (בראשית רבה צז)
בשבת נתחיל מחדש בעזרת השם את מעגל הקריאה בספר התורה. בקרב הציבור הכללי במדינת ישראל קיימת קשת רחבה בגישה ללימוד התורה; החל בתנ"ך בגובה דשא וכלה באי-לימוד תורה שבכתב כשלעצמה מרוב רוממותה. לכן השבוע בחרתי לעסוק ב'תנאים המקדימים', כללי יסוד שקיבלתי ממורי ורבי הרב אורי שרקי ללימוד התורה שבכתב.
סדר התורה. כשאנחנו לומדים פסוק מסויים, איננו יודעים מה תוכן הפסוק הבא. לכן לא נוכל להקשות או לתרץ מכח הפסוק הבא לפני שלמדנו את הפסוק הנוכחי מצד עצמו. כמו כן איננו יודעים את סוף הפסוק כשאנו בתחילת הפסוק. דוגמא: "(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"(פרשת בראשית). רבים נוטים להסביר שהפסוק הראשון הוא הסבר של הפסוק אחריו, קרי: הארץ היתה תוהו ובוהו ואז אלוהים ברא שמים וארץ. הסבר זה הוא חלקי משום שחייבים להבין מהי מטרת הפסוק הראשון כשלעצמו, מה הם אותם שמים וארץ.
התורה על פי עצמה. כדי לדעת מה התורה אומרת – צריך לקרוא בתורה. כלומר, גם אם אדם בעל זקן ארוך ומגבעת מהודרת סובר שהתורה אומרת דבר מסויים זה לא קובע את דעת התורה, עלינו לבחון את הדברים על פי התורה עצמה בראיה כללית. דוגמא: קריאה לאנטי ציונות בעקבות מה שמכונה 'שלושת השבועות'. דחיית טענה זו היא עוד הרבה לפני ההתמודדות הספציפית לפלפולים השונים, עלֵינו רק להביט בפסוקי התורה ובמגמתה הציונית של הנבואה התוֹרִית.
יחסי תורה שבכתב ושבעל פה. כשאנו קוראים תורה שבכתב, איננו לומדים תורה שבעל פה, וכן להפך. עלינו להבין שהתורה שבכתב טוענת דבר אחד ולעומתה התורה שבעל פה טוענת דבר שני. היישוב יגיע רק לאחר לימוד נפרד של כל אחת מהן. דוגמא: "עַיִן תַּחַת עַיִן"(פרשת משפטים), ידוע פירוש חז"ל על פסוק זה שהכוונה היא לממון ולא עין ממש. עדיין תפקידנו הוא ללמוד את הסיבה לכתיבת הפסוק כפי שהוא, עין ממש (להרחבה: מורה נבוכים ג, פרק מא).
הבנת הנקרא. צריך להבדיל במדרגות בהבנת הכתוב; משמעו - מה שההמון מבין, פשוטו - מה שהכתוב מתכוון, מדרשו - מה שנדרש להבין. דוגמא: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"(פרשת וישלח), הבנת ההמון היא שיעקב קרא לה' א-ל א-להי ישראל. רש"י מסביר לנו את כוונת הכתוב- 'שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל', ללמדנו שיעקב הוא אחד מעמודי המציאות. המדרש מוסיף: "דמותו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד".

                        שמחים בגומרה של תורה, מתרגשים בהתחלתה           שבת שלום,  -חנן-

פרשת וזאת הברכה - ישורון

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.. אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים[1]..
ביום שני[2] נסיים בעזרת השם את מחזור קריאת חמישה חומשי תורה בבית הכנסת. את נאומו שהחל בפרשת דברים, מסיים משה בדברי ברכה לבני ישראל, כדברי המדרש(ספרי שמב): "לפי שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה- "ובחורב הקצפתם את ה' ", "ממרים הייתם", חזר ואמר להם דברי ניחומים. וממנו למדו כל הנביאים שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחילה וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים".
בברכתו של משה אנחנו נפגשים עם כינוי מיוחד במינו לעם ישראל(לדעת רש"י, רס"ג- כינוי לה') – ישורון. השימוש הראשון בשם זה הופיע בפרשה הקודמת, בהקשר טעון למדי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". ידוע הוא שביהדות לָשֵּם יש משמעות עמוקה, שהרי המילה 'שם' בעברית פירושה: מטרה (כמו ששואלים "לשם מה אתה עושה כך?" – לאיזו מטרה), לא לחינם אנו מכנים את א-להים 'השם', מטרת המטרות. אם כן, עלינו להבין איזה שינוי עבר עם ישראל שבעקבותיו הוא מכונה 'ישורון'.
בכל בוקר אנחנו אומרים בפתח התפילה "אֲנַחְנוּ.. עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְכוֹרֶךָ, שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ, וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ, קָרָאתָ שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישוּרוּן", ומסביר הרב קוק: "כלומר שמאהבתך שאהבת אותו, באהבה חודרת פנימה, קראת את שמו ישראל, ומשמחתך ששמחת בו, והופעת את אור כבודו גלוי לכל העמים, קראת את שמו ישורון"(עולת ראיה). נמצינו למדים שהמעבר משם ישראל לשם ישורון הוא המעבר בין בְּנִיה פנימית להארה כלפי חוץ. בפרשה הקודמת נחשפנו אפוא לתחילת התהליך הזה: עם ישראל חוזר לארצו, גדול, שמח, גיבור על אויביו, ובעקבות כך – בועט. אבל שגור בפינו "הכל הולך אחר החיתום", ובפרשת החיתום משה מגלה לנו את השלב הבא בדרך מבְּנִיה לדאגה כלל עולמית - יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. המתכון לפיו עלינו לנהוג: הארת חיים ותיקון לכלל האנושות על ידי אחדות בעם ישראל.
מבחינה לשונית נראה לומר של'ישורון' ייתכנו שלושה מקורות: מלשון ישר, מלשון ראיה ('שורו הביטו וראו'), או מלשון חוזק (שורא - חומה). נאמר שברגע שעם ישראל פונה לאומות העולם הוא מתקן את העקוב של יעקב ומישר אותו. בנוסף, כאדם היוצא מבית המדרש כך העם המחליט לעבור מבניין הפנים להארה כלפי חוץ – עכשיו רואים אותו. וכמובן, חזרת העם לתפקידו המקורי תיקון העולם ולא רק תיקון הלאום הישראלי משדרת חוזק ועוצמה, "אֲנִי חוֹמָה".
שנזכה להִבָּנות ולהאיר,  "אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ"(ישעיה מד) חזק חזק ונתחזק,  -חנן-



[1] פסוק זה איננו חלק מהברכה לאשר, אלא שייך לקבוצת הפסוקים החותמים את ברכת משה ומתייחס לכל עם ישראל, לישורון. לכן, חלוקת קריאת התורה לעולים כפי שאנחנו נוהגים בשמחת תורה נראית קצת תמוהה, כשאנו מסיימים כל מחזור קריאה בפסוק: "אין כאל ישורון.. ובגאוותו שחקים" ומתחילים את הקריאה לחתן תורה בפסוק: "מעונה אלוהי קדם וכו' " כאילו זה עניין חדש. (הערה מאת איתמר יובל)
[2] נקודה למחשבה: פרשת וזאת הברכה שונה מכל פרשות התורה בכך שאיננה "פרשת שבוע". היא לא צמודה לשבת מסויימת אלא לחג, 'שמחת תורה', שלרוב אינו שבת. פעם בשלוש שנים לערך החג חל בשבת, אבל רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ לעולם לא תסתיים התורה בשבת, בשל הכלל "לא אד"ו ראש". אשמח לקבל רעיונות.

פרשת האזינו - הנהגת משה רבנו

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה.. וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שביעי)
השירה שנקרא השבוע בתורה, מסתיימת באקורד צורם למדי. המקום היחידי בספר דברים בו מופיע הציווי המוכר "וידבר ה' אל משה לאמר", הוא דווקא בדרישה ממשה: "מוּת". משה מת בלי להיות שותף בהשלמת התוכנית של תיקון העולם על ידי הקמת מדינה בארץ ישראל. אנחנו יודעים כי ה' רחום ורב לסלוח, אז מדוע משה, עבדו הנאמן, מת טרום הכניסה לארץ? הדברים מודגשים במדרש (דברים רבה יא) "אָמַר לוֹ [ה']: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁלֹא תַעֲבֹר, וְדָבָר זֶה הָיָה קַל בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה, שֶׁאָמַר: יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ חֲטָאוֹת גְּדוֹלוֹת כַּמָּה פְּעָמִים, וְכֵיוָן שֶׁבִּקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִיָּד קִבֵּל מִמֶּנִּי, אֲנִי שֶׁלֹא חָטָאתִי מִנְּעוּרַי, לֹא כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל עַצְמִי שֶׁיְקַבֵּל מִמֶּנִּי? וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקַּל הַדָּבָר בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה וְאֵינוֹ עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, מִיָּד קָפַץ עָלָיו וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", יש כאן משהו מעבר ליחסי חטא-עונש. לא נעסוק בהסברים על חטא משה[1], אלא בהכרח המקדים של ההנהגה הא-להית, "נשבע בשמו הגדול".
משה הוא אדון הנביאים, התורה קרויה על שמו, הוא נאמן ה', המנהיג הגדול והנערץ של עם ישראל. לו היה משה משלים את הכל בכוחו, היתה אמנם התורה מושלמת; "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע" (נדרים כב), והיתה התורה כוללת ששה ספרים, ואולי ספר יהושע היה נקרא 'ספר משה'. אך יחד עם זאת, מסביר הרב קוק[2] (אורות הקדש ד עמ' תקכב), היה בכך גם הכנעה של כוחות העומדים מחוץ למנהיג. קומתו הענקית של כל מנהיג גדול מאפילה על כוחות נוספים, הקטנים ממנו, הדורשים את הופעתם לשם השלמת הדמות של המנהיג.
בכניסתו של משה לארץ עלול היה להיות נחסר חלק בשלימות קומתה של האומה. מורכבות זו הופיע כבר בנטיה דקה במי מריבה, שם כיוון משה 'לכפות את המציאות תחת מטהו' (מו"ר הרב שרקי). מכאן נובע החסרון של הקפדנות היתרה הנלווית לפעמים בהנהגתה של תורה, העתיד להיתקן באחרית הימים.
נמצינו למדים, שלקראת תיקון העולם התורה מדגישה את הצורך בביטול מרכזיותו של המנהיג, במקום שבו מתבררת הנהגת ה' אל עמו, שמלכותו בכל משלה.
                        שנזכה לקבל עלינו מלכותו יתברך על ידי משיח צדקנו מהרה    שבת שלום,  -חנן-


[1] יש עשרה כאלה, כפי  שמביא ומבאר אור החיים (במדבר כ).
[2] "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדבור, ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות ".

פרשת וילך - לצאת ולבוא

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. וה' אָמַר אֵלַי: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם, יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' "
פרשת השבוע שנקרא בשבת מתחילה בנימה אישית של משה רבנו. מה פירושו של צמד המילים "לצאת ולבוא" אשר משה מעיד שאינו מסוגל לבצע? רש"י מפרש על פי דברי ר' שמואל בר נחמני(סוטה יג): "לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה[1]". לעומתו, האבן עזרא[2] קובע: "לצאת ולבוא במלחמה, והטעם- כי אילו לא הייתי מת עתה, אין בי יכולת להלחם". ישנן שתי תכונות מרכזיות באישיותו של משה, כדברי הרב קוק "גאון הקודש וגבורת החיל"(מאמר 'ירושלים'), בפן המלחמתי "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם.. וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי", בפן הרוחני "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר".
לפי פירוש רש"י, משה ביומו האחרון הוא איש זקן ובריא, מלא בכח פיזי, אך חסר בכח הרוחני. יחד עם זאת, מספר לנו המדרש (דברים רבה ט) שביום אחרון זה כתב עוד ספרי התורה, שירת האזינו וברך את השבטים איש כברכתו. מי הוא אפוא משה רבנו ביום מותו? גם לפירוש אבן עזרא קשה, שהרי נאמר במשה "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה", כושרו הפיזי לא נפגם!
ה'כלי-יקר' מציע פירוש אחר הכולל את שני הקודמים גם יחד. "אמר להם [משה]: ..כי בכל הימים הללו לא סר כוחי וזה מופת, שיכול אני, אבל איני רשאי. הראה להם שככוחו אז - כן עתה בדבר הלכה, ויכול, אבל אינו רשאי כי ניתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו [בגלל] שאינו רשאי". המילה "יכול" בהקשר הזה משמשת במובן "רשאי"; משה רבנו הוא חזק בגוף וחזק בשכל עד יומו האחרון, אלא שעליו להעביר את 'שרביט הביאה והיציאה' לממשיך דרכו – יהושע, שני הפירושים שלמדנו מקבלים היבט של סמכות ציבורית ולא של יכולת אישית. ליום אחד היה משה כמו אותו חבר בבית המדרש שאין טורח הציבור עליו והוא יכול ללמוד תורה לשמה (שמות רבה כז).
משה מוסר במעמד זה ליהושע שני מיני הנהגות: ההנהגה בתורה ובמצוות וההנהגה המדינית חברתית, על שני הכלים הללו לעבור מיד ליד ו"אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". דברי הזוהר (וילך רפג) מבארים עיקרון זה ביתר חדות: שאם לא יסתלק משה, שהוא כמו השמש, לא תוכל להאיר הלבנה, שהיא יהושע, משום שאין אור הלבנה ניכר אלא כשהשמש שוקעת. אין כאן טוב יותר או טוב פחות, יש כאן שני מנהיגים, כל אחד מצויין בדרכו שלו ומצליח לשלב את המנהיגות הרוחנית עם המנהיגות החברתית.

                        שנזכה להגדיל תורה ולהעצים חברה      שבת שלום,  -חנן-




[1] פירוש זה מתחבר עם תרגומו של יונתן על המילים "וילך משה" - "וַאֲזַל משֶׁה לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא", וילך משה למשכן בית המדרש (ללמוד את ההלכות).
[2] רבי אברהם בן מאיר, מגדולי המשוררים והפילוסופים היהודים של תקופת תור הזהב בספרד.

ראש השנה - לשוב אל עצמו

חִזְקוּ וְגִילוּ               כִּי שֹׁד גָּמַר                 |            לְצוּר הוֹחִילוּ       בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ              לְצִיּוֹן וְאָמַר                |            סֹלּוּ סֹלּוּ             מְסִלּוֹתֶיהָ
                             תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ (מתוך "אחות קטנה")

ראש השנה הוא חג מיוחד במינו, לעומת החגים האחרים בהם קיימת מטרה ברורה "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", לא ברור מפסוקי התורה במֶה יש לנו להתבונן ביום קדוש זה; "זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ"(ויקרא כג), מה אנו זוכרים? "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"(במדבר כט), לשם מה מריעים? אופיו של החג עמום.
לעומת כל חגי התורה האחרים המהווים ימי זיכרון לאשר אירע את עם ישראל[1], יום זה מהווה זכר לאירוע היסטורי מסוג אחר. רש"י מסביר שזהו יום זיכרון לעקידת יצחק, רבינו ניסים גירונדי הסביר שזהו יום זיכרון לדין שנערך עם אדם הראשון בעקבות החטא. בין כך ובין כך, בשני הפירושים מדובר על אירוע פרטי של אדם אחד, ובנוסף - התרחש בטרם נתגלה עם ישראל. בראש השנה, או בשמו המקורי "יום הזיכרון", התורה מזמינה אותנו לחוויה יחידה בשנה.
הזיכרון ביום קדוש זה אינו חיצוני לנו, אלא מוטלת עלינו החובה לזכור את עצמנו[2]. החל מהוידויים על חטאינו והסליחות, דרך ייסוד מחדש של האמונה על ידי המלכת הקדוש ברוך הוא, וכלה בתקיעת השופר הרומזת- "עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה"(רמב"ם הל' תשובה ג). לפי זה מובנת ההרגשה האמביוולנטית במהלך החג המוצגת בספר נחמיה(פרק ח) "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים... וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". כשיחיד זוכר את עצמו, כשעם זוכר את עצמו, הוא ירא וחושש מהכתמים שפוגש מחד, ושמח על אמונתו וסגולתו כבן של מלך.
ונביא מדברי קדשו של הרב קוק (א. התשובה טו): "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים[3]". קודם כל, בראשית השנה – זוכרים את עצמנו וחוזרים.
אנחנו זוכרים את אדם הראשון המייצג את נקודת המקור של כל בן אנוש באשר הוא, ואת אברהם אבינו המייצג את נקודת המקור של כל אדם מאמין. חשבון הנפש שלנו מתבצע הן במישור האנושי, מוסר בסיסי, והן במישור האמוני, מוסר א-לוהי.

                        תחל שנת עשיה וברכותיה                     שנה טובה, -חנן-





[1] יום הכיפורים, לדוגמא, הוא בין היתר זכר ליום קבלת התורה שהתרחש ב-י' בתשרי. (רש"י שמות לג,יא)
[2] עצמי, עמי, עולמי. כדברי הרמב"ם: "לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ.. כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב"(הל' תשובה ג). וכן: "תביא חק וזיכרון להפקד כל רוח ונפש... ועל המדינות בו יאמר.."(מוסף לר"ה).
[3] ההמשך שם: "ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה".

פרשת ניצבים - בפיך ובלבבך

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (עליית חמישי)
בפרשת השבוע הנקראת באופן קבוע לפני ראש השנה, אנחנו נחשפים ליכולת החזרה בתשובה. מיד לאחר מכן, התורה עוסקת במצווה מסויימת- "הַמִּצְוָה הַזֹּאת" כאשר לא ברור בדיוק באיזו מצוה מדובר, וכן: "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר" לא מפורש איזה דבר. לפי הפרשנות המוכרת, התורה עודנה עוסקת במצוות התשובה, והביטוי "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" מתפרש "שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם וישובו בלבבם אל ה' "(רמב"ן). בהמשך נשוב לדון בפרטי המצווה – הלב והפה.
מפרשים אחרים(בכלי יקר) הסבירו את הפסוקים כמכוונים כלפי התורה כולה, היא "הַמִּצְוָה הַזֹּאת"[1]. על פי דרך זו, מקומם של הלב והפה במצווה ברור, נכתב בפרשת קריאת שמע "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם". מצווה נוספת המאופיינת בדרישה הלכתית לחיבור הלב וביטויו בדיבור היא התפילה, "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ - מכאן למתפלל צריך שיכוין לִבּוׂ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת - מכאן למתפלל שיחתוך [המילים] בשפתיו"(ברכות לא).
למדנו שנדרשת מחשבת הלב ודיבור לשם קיום תפילה, תשובה ותורה[2]. חיבור הלב במצוות הוא ברור, הוא מורה על קישור עמוק ואמיתי למצוה, "רחמנא לִבּא בעי", אך מדוע אין די בכך? למה "דברים ש[רק] בלב אינן דברים"? והרי אין נעלם דבר מחוקר כליות ובוחן לבבות. ואם נאמר אכן כך, הרי הדיבור הוא מצוות העשה היחידה בהלכות תשובה[3].
הרב קוק בסידורו כותב "צריך שיחתוך בשפתיו שתבוא לו שלמות הדעת על-ידי פעולותיו הגופניות הדרושות להשלמת הציור הפנימי"(הכנה לתפילה). ללא הדיבור, האמירה בפה מלא "חטאנו עוינו פשענו", אין אנו מסוגלים להפנים את גודל החטא. עלינו להציג את העובדות כפשוטן, בפה מלא. וכתב הרב סולובייצ'יק (כך שמעתי מפי הרב סבתו) "כל תחושה, רעיון והרהור מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. כל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים, ויהיו נשגבים ושגיאים כאשר יהיו, כל זמן שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה - הם שונים ונעלמים".

שנזכה ויתקיים בנו "יהיו לרצון אמרי פינו והגיון ליבנו לפניך ה' "(סליחות)             שבת שלום,  -חנן-



[1] באופן דומה למובא כאן, בפרשת 'וילך' נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ונחלקו הפרשנים אם מדובר בשירת האזינו(רש"י שם) או בתורה כולה(רמב"ם ספר המצוות מצוה יח).
[2] נביא כאן כְּמר מִדְלִי דברי קדמונים על דיבור בלא כוונת הלב: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי.. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו"(ישעיה כט), "כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה"(רמב"ם הל' תפלה ד). ולסיום, דברי ריה"ל: "כדבור התֻּכִּי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב"(כוזרי מאמר שני).
[3] " 'וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' זֶה וִדּוּי דְּבָרִים, וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה" (רמב"ם הל' תשובה א).