‏הצגת רשומות עם תוויות בראשית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בראשית. הצג את כל הרשומות

פרשת בראשית - הרצחת?

בסימנא טבא, אנחנו מתחילים לקרוא מחדש את חמשת החומשים, שנזכה לגלות גם השנה פנינים חדשים בפסוקי התורה הקדושה. השבת נקרא את פרשת בראשית הפותחת לנו צוהר בנושאים מרכזיים בחיים בכך שהיא עוסקת בהתחלה, בטהור, ב'מחשבת הבריאה'[1]. בחרנו לברר דרך פרשתנו על קצה המזלג את סוגיית הרצח. האדם הרוצח הראשון הוא כמובן קין, והאדם הנרצח הוא הבל[2]. השאלה הבסיסית היא: למה קין רצח את הבל? ונעמיק: מדוע בכלל עולה בדעתו של בן אנוש להשמיד את זולתו? מפשט הפסוקים קשה להבין את המניע לרצח, "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ"; פסוק קשה תחבירית ועניינית- מה קין אמר? מה היה בשדה?
1) רובנו למדנו בגן שֶקַיִן קִינֵא באחיו. "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה. וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", קין מקנא, ומתוך תסכול הוא קם ורוצח את הבל. תהליך מרתק קורה כאן: קנאה -> עצבות -> רצח. אפשר אולי להוסיף באמצע גם: 'בדידות', 'ניכור', 'תחושת כישלון'.. רגשות אלו מתחברות לעיתים עם רצון להתאבדות, אבל לפעמים זה יוצא על זולתנו.
2) לדעת המדרש (רבה כב, בתרגומי) "קין היה אומר שהאדמה שלו, ואם כן לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב", סכסוך על רקע טריטוריאלי, למי הארץ. נשמע מוּכּר. במשנה (אבות דרבי נתן מה) הסיפור מעט שונה: "קין חשב בלבו ואמר: אני הורג את אחי ואירש את העולם", זאת אומרת שהסיבה היא מאבק שליטה, התשוקה לכֹּח.
3) לנצי"ב מוולוז'ין יש פירוש ייחודי בהסבר כל מערכת היחסים בין האחים הללו. הוא מסביר שתפקיד קין כבכור, כיציר אדם הראשון ("קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'!"), היה לחנך את הבל אחיו הצעיר לחדול מהבלי עבודת רעיית הצאן, להצטרף אל עבודת השדה ולהקדיש זמן גם לחיים הרוחניים. "אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ– של הבל, הוא עמל למצוא חן בעיניך... וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ – שלא ליתן לו לחם כי אם כאשר ישמשהו בעבודת האדמה" (העמק דבר ד,ו-ט), חינוך בדרך קשה למדי. "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו – לא כתיב 'על' הבל אחיו, אלא 'אל' הבל אחיו. ופירושו: שבא אצלו ללמדו עבודת השדה, מה שלא הורגל. ועל ידי גערה ושוֹט מכֵּה כדרך אדון המושל על עבדו, הגיע לידי כך 'ויהרגהו' – שהכהו עד מוות". קין התכוון לטובה! רצה ללמד את הבל, אך חרג מעט מהגבולות בחלק של המקל לעומת הגזר ובטעות הרג את אחיו.
יש רצון לרצח פיזי, דבר הרחוק מאיתנו כאנשים נורמטיביים. אך יש רצח מסוג אחר, הנובע מאותם מניעים ממש. רגש קנאה חזק הגורם לנו לפעול בצורה מכוערת כלפי הזולת, מאבק כוח ושליטה שמוריד אותנו מן הפסים. אנחנו לוקחים מהפרשה את סכנת הרצח השקט שקרובה לכל אחד מאיתנו. כמובן לדעת הנצי"ב- החינוך, אין צורך להוסיף על חשיבות העדינות במתיחת הגבולות והזהירות מגרימת נזק לילד. שנזכה להסיר דמים -פיזיים ונפשיים- מבַּתֵינוּ. אמן.

            "הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי" (תהילים נא)        שבת שלום,  -חנן שוקרון-




[1] רשימה חלקית של נושאים קנוניים בפרשה: בחירה חופשית, אבולוציה, זוגיות, טעמי המצוות, חיים שאחרי המוות, דחיית סיפוקים, מעמד האישה, מעמד האיש, גלובליזציה, לאומנות, חברה ועוד.
[2] מעניין הוא, שאם לא נבחין בין חיות לבני אדם, ה'רוצח' הראשון הוא דוקא הבל אשר הביא מנחה "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ".

פרשת מקץ - גדולה תשובה

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת.. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.
בפרשת השבוע שלנו מתרחש מפגש בין יוסף והאחים לאחר עשרות שנים של נתק. האיחוד הזה יכול היה להיות הוליוודי למדי לולא היו ליוסף תכניות אחרות. יוסף מוותר על החיבוקים והנישוקים הספק מזויפים ומעדיף למנף את המפגש למבדק אחדות בקרב בני יעקב[1]. חלילה לנו מלחשוב את יוסף כאחרון נוטרי הטינה, יוסף ב'כובע' המשנה למלך מצרים מזהה כאן הזדמנות ייחודית לחזרה בתשובה ותיקון הפשע של אחיו.
יוסף הצדיק יודע שאחיו רוצים לחזור בתשובה גמורה, שהרי הם מתחרטים לא רק על עצם מעשה המכירה, אלא בעיקר על הגורם לו, "וְלֹא שָׁמָעְנוּ". כתב רמח"ל (מסילת ישרים יא) "כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור, אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו, כבר הוא בכלל האיסור". לאחר ששומע יוסף את הוידוי המיוחד הזה, חותר הוא לתשובה גמורה, כמאמר הרמב"ם בהלכות תשובה (ב,א) "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ.. זֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה". יוסף מבקש מאחיו להביא אליו את בנימין כדי לבדוק אותם באותה סיטואציה שבה היו במכרם אותו עצמו, "בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ".
מעבר לשאיפת התשובה, ר' חיים בן עטר מוסיף לנו מטרה נוספת במעשי יוסף - הכפרה. במכירת יוסף לישמעאלים עברו האחים על איסור תורה האמור בעשרת הדברות "לֹא תִּֿגְנֹב", גניבת נפשות. יוסף 'תופר תיק' גניבה לאחים כדי "שיהיה הבושת על מין העון עצמו, ויכופר עונם"(אור החיים מד,א). בכדי לבאר את ההבדל בין תשובה לכפרה ניקח לדוגמא אדם שגנב במשך כמה שנים כמות גדולה של כסף. הרגע שבו הוא עוצר הכל ואומר לעצמו 'חטאתי, עשיתי כך וכך, מתחרט אני ומקבל על עצמי שלא לעשות כן' זהו רגע החזרה בתשובה. וידוי וחטרה לא יתקנו את הנזק שנעשה, ישנם אנשים תמימים שחסרים פיזית מכספם. רגע הכפרה הוא התיקון, השבת הממון לבעליו ובקשת מחילה. נמצאנו למדים כי קיים מצב של תשובה ללא כפרה, ומצב של 'כפרה' כביכול ללא תשובה[2].
יוסף מלמד אותנו נקודה מרכזית השוזרת את ספר בראשית כולו והיא: בקשת האחווה, אהבה בין אחים. החל מקין והבל, דרך יצחק וישמעאל, וכלה ביעקב ועשו. רק כשזו תתממש – תוכל להתחיל ההיסטוריה של העם היהודי.

שנזכה ויקוים בנו "וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם"(בהפטרה) שבת שלום,  -חנן-





[1] מעניין הוא סדר הכינויים לבני יעקב בפרשתנו: "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף"(מב,ג), "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר"(ה), "וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף"(ו), "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים"(מג,טו).
[2] במצוות בין אדם למקום הכפרה היא תיקון ארצי של הפגימה בנפש האדם. פעם אחת שאל הרב זלמן מלמד את הרב צבי יהודה זצ"ל, האם מי ששב בתשובה מאהבה במצוות בין אדם למקום יש בו גם חלוקי הכפרה והוא צריך למרק חטאיו בייסורים, או כיוון שתשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות, לא צריך. השיב לו הרב: מבחינה רוחנית פנימית נשמתית אינו זקוק, אך מבחינת הצד הנמוך החיצוני שבנפש - הוא נפגם, וצריך מרוק. ואכמ"ל.

פרשת נח - אחדות מתוך גיוון

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: ..הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.. וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
בפרשת השבוע נקרא על שני סיפורים, מהטרגיים ביותר בתורה; המבול ומגדל בבל. על דור המבול מבאר רש"י שחטאו בגזל, בגלוי עריות ואף בעבודת אלילים[1]. אך נשאלת השאלה: במה היה חטאם של בוני מגדל בבל? מפשט הכתובים מזוהה הבעיה כ "כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", ובדברי ה': "עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם". ראוי לבאר את תוכן המהלך של דור הפלגה ומדוע נתפס כשלילי.
חז"ל(סנהדרין קח) אומרים לנו שהעבירה החמורה ביותר של דור המבול היתה גזל, על זה נגמר דינם. גניבת רכוש מאדם אחר, פלישה לקניינו הינה ראשית לרצח. אנשי דור הפלגה ביקשו להתרחק מעוון הגזל שגרם לכישלון האנושות בדור הקודם, ולכן בחרו לפעול למניעת מריבות ושמירה על שלום בין בני האדם. כיצד עושים זאת? "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". המילה "שפה" בעברית פירושה צד ("שְׂפַת הַיְאֹר"), כולם באותו צד, קיימת אחדות דעות ואין מחלוקות, לכאורה נפלא. אלא שהדבר מעיד על שנאה עמוקה בין אנשי הדור, מעין סאב-טקסט לפיו "אני מוכן להיות חבר שלך, בתנאי שאתה תהיה כמוני ותחשוב כמוני". בנוסף, אם כל הדור אותו הדבר, אז כולם מיותרים חוץ מאדם אחד; מה זה משנה אם יש סיני אחד או מיליארד סינים שמתנהגים בדיוק אותו דבר?
הייחודיות של כל אחד מהווה איום. החתירה לאחידות, בניגוד לדרישה לאחדות הינה מהלך טוטליטרי המבטל את עצם קיומו של הפרט[2]. ה' מזהה את המגדל כסופה של האנושות, שהרי אם אין עמים שונים ואין ייחודיות, אז אין כאן בעצם כלום, כל כל אחד הוא לא באמת הוא. המגדל הוא הדרך לאחידות, הקמת מפעל השואב את האנרגיה של כולם, כך מפסיקים לחשוב על עצמם וחושבים על המגדל. במדרש נאמר שאם היה נופל אדם מהמגדל – היו אומרים לא נורא, שהרי הוא רק 'מִסְפָּר'. אך אם הייתה נופלת לבנה היו יושבים ובוכים ואומרים "מי ייתן לנו אחרת תחתיה". אדם נולד למגדל ומת כשהוא עדיין נבנה, הוא מהות חייו.
מה עושה ה'? מפזר, פועל לריבוי הדעות. אך כיצד פועלים להשכנת שלום כאשר מבקשים לשמור על ייחודיותו של כל אדם? התשובה היא אחדות, חיבור אמיתי ללא טשטוש הזהות. המדרש מסביר שהויכוח של אברהם ונמרוד היה על רקע בניית המגדל. אברהם הסכים עם נמרוד שיש לאנושות בעיה וצריך לגרום לשלום בין אנשי הדור, אך ראה איך הביצוע של נמרוד גורם לחוסר אנושיות כללית ולמחיקת הזהות האישית. אברהם מבין שהפיתרון הוא פירסום שם ה' בעולם ושאיפה למיסוד התנהגות מוסרית על פי ציווי ה' בקרב האנשים השונים, כל אחד בדרכו הייחודית כאשר גורם השלום הוא האמונה.
בשבת המיוחדת הזו, בה אנו מארחים חברים מהקהילה ומתארחים, נודה לה' שזיכה אותנו להיות חלק ממהלך שעם ישראל זקוק לו בימים אלו יותר מכל: אחדות. מבוגרים, צעירים, אשכנזים, ספרדים, רווקים, משפחות, כולם מרגישים שייכים לקהילתנו 'תפארת[3] ישראל - כורזין'.

                        שבת שלום,  -חנן-



[1] ויש לדון האם עבודת אלילים אכן היתה אסורה בתקופה זו.
[2] לעיתים נזהה תופעה דומה באמירה: "הבה נסכים כולנו ש...", יש בה משום ביטול עצמאות הפרט.
[3] בגמרא דרשו (ברכות נח) " 'והתפארת' זו חמה ולבנה שיעמדו לו ליהושע". התפארת היא ההופעה השלמה, החמה והלבנה.

פרשת בראשית - לימוד מקרא

"וְיִדְגוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" – מַה דָּגִים הַלָּלוּ גְּדֵלִים בְּמַיִם, כֵּיוָן שֶׁיּוֹרֶדֶת טִפָּה אַחַת מִלְּמַעְלָה מְקַבְּלִים אוֹתָהּ בְּצִמָּאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא טָעֲמוּ טַעַם מַיִם מִימֵיהֵם, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל: גְּדֵלִים בַּמַּיִם בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהֵם שׁוֹמְעִים דָּבָר חָדָשׁ מִן הַתּוֹרָה, הֵם מְקַבְּלִים אוֹתוֹ בְּצִמָאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא שָׁמְעוּ דְּבַר תּוֹרָה מִימֵיהֵם. (בראשית רבה צז)
בשבת נתחיל מחדש בעזרת השם את מעגל הקריאה בספר התורה. בקרב הציבור הכללי במדינת ישראל קיימת קשת רחבה בגישה ללימוד התורה; החל בתנ"ך בגובה דשא וכלה באי-לימוד תורה שבכתב כשלעצמה מרוב רוממותה. לכן השבוע בחרתי לעסוק ב'תנאים המקדימים', כללי יסוד שקיבלתי ממורי ורבי הרב אורי שרקי ללימוד התורה שבכתב.
סדר התורה. כשאנחנו לומדים פסוק מסויים, איננו יודעים מה תוכן הפסוק הבא. לכן לא נוכל להקשות או לתרץ מכח הפסוק הבא לפני שלמדנו את הפסוק הנוכחי מצד עצמו. כמו כן איננו יודעים את סוף הפסוק כשאנו בתחילת הפסוק. דוגמא: "(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"(פרשת בראשית). רבים נוטים להסביר שהפסוק הראשון הוא הסבר של הפסוק אחריו, קרי: הארץ היתה תוהו ובוהו ואז אלוהים ברא שמים וארץ. הסבר זה הוא חלקי משום שחייבים להבין מהי מטרת הפסוק הראשון כשלעצמו, מה הם אותם שמים וארץ.
התורה על פי עצמה. כדי לדעת מה התורה אומרת – צריך לקרוא בתורה. כלומר, גם אם אדם בעל זקן ארוך ומגבעת מהודרת סובר שהתורה אומרת דבר מסויים זה לא קובע את דעת התורה, עלינו לבחון את הדברים על פי התורה עצמה בראיה כללית. דוגמא: קריאה לאנטי ציונות בעקבות מה שמכונה 'שלושת השבועות'. דחיית טענה זו היא עוד הרבה לפני ההתמודדות הספציפית לפלפולים השונים, עלֵינו רק להביט בפסוקי התורה ובמגמתה הציונית של הנבואה התוֹרִית.
יחסי תורה שבכתב ושבעל פה. כשאנו קוראים תורה שבכתב, איננו לומדים תורה שבעל פה, וכן להפך. עלינו להבין שהתורה שבכתב טוענת דבר אחד ולעומתה התורה שבעל פה טוענת דבר שני. היישוב יגיע רק לאחר לימוד נפרד של כל אחת מהן. דוגמא: "עַיִן תַּחַת עַיִן"(פרשת משפטים), ידוע פירוש חז"ל על פסוק זה שהכוונה היא לממון ולא עין ממש. עדיין תפקידנו הוא ללמוד את הסיבה לכתיבת הפסוק כפי שהוא, עין ממש (להרחבה: מורה נבוכים ג, פרק מא).
הבנת הנקרא. צריך להבדיל במדרגות בהבנת הכתוב; משמעו - מה שההמון מבין, פשוטו - מה שהכתוב מתכוון, מדרשו - מה שנדרש להבין. דוגמא: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"(פרשת וישלח), הבנת ההמון היא שיעקב קרא לה' א-ל א-להי ישראל. רש"י מסביר לנו את כוונת הכתוב- 'שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל', ללמדנו שיעקב הוא אחד מעמודי המציאות. המדרש מוסיף: "דמותו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד".

                        שמחים בגומרה של תורה, מתרגשים בהתחלתה           שבת שלום,  -חנן-