וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְעָשִׂיתָ אֶת
כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ
עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה'
אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה,
כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. כִּי
הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא
מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה
לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא
מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ
לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר
מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (עליית חמישי)
בפרשת השבוע הנקראת באופן קבוע לפני ראש השנה, אנחנו נחשפים
ליכולת החזרה בתשובה. מיד לאחר מכן, התורה עוסקת במצווה מסויימת- "הַמִּצְוָה
הַזֹּאת" כאשר לא ברור בדיוק באיזו מצוה מדובר, וכן: "קָרוֹב אֵלֶיךָ
הַדָּבָר" לא מפורש איזה דבר. לפי הפרשנות המוכרת, התורה עודנה עוסקת במצוות
התשובה, והביטוי "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" מתפרש "שיתוודו את
עוונם
ואת
עוון
אבותם
בפיהם
וישובו
בלבבם
אל
ה' "(רמב"ן). בהמשך נשוב לדון
בפרטי המצווה – הלב והפה.
מפרשים אחרים(בכלי יקר) הסבירו את הפסוקים
כמכוונים כלפי התורה כולה, היא "הַמִּצְוָה הַזֹּאת"[1]. על פי
דרך זו, מקומם של הלב והפה במצווה ברור, נכתב בפרשת קריאת שמע "וְהָיוּ
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם
לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם". מצווה נוספת המאופיינת בדרישה הלכתית
לחיבור הלב וביטויו בדיבור היא התפילה, "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל
לִבָּהּ - מכאן למתפלל צריך שיכוין לִבּוׂ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת - מכאן
למתפלל שיחתוך [המילים] בשפתיו"(ברכות לא).
למדנו שנדרשת מחשבת הלב ודיבור לשם קיום תפילה, תשובה ותורה[2]. חיבור
הלב במצוות הוא ברור, הוא מורה על קישור עמוק ואמיתי למצוה, "רחמנא לִבּא
בעי", אך מדוע אין די בכך? למה "דברים ש[רק] בלב אינן דברים"? והרי
אין נעלם דבר מחוקר כליות ובוחן לבבות. ואם נאמר אכן כך, הרי הדיבור הוא מצוות העשה
היחידה בהלכות תשובה[3].
הרב קוק בסידורו כותב "צריך
שיחתוך
בשפתיו שתבוא
לו
שלמות
הדעת
על-ידי פעולותיו הגופניות הדרושות להשלמת הציור הפנימי"(הכנה לתפילה). ללא הדיבור, האמירה
בפה מלא "חטאנו עוינו פשענו", אין אנו מסוגלים להפנים את גודל החטא. עלינו
להציג את העובדות כפשוטן, בפה מלא. וכתב הרב סולובייצ'יק (כך שמעתי
מפי הרב סבתו) "כל תחושה, רעיון והרהור מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. כל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים, ויהיו נשגבים
ושגיאים
כאשר
יהיו, כל
זמן
שלא
הוציאם
מן
הנסתר
אל
הנגלה - הם שונים ונעלמים".
שנזכה ויתקיים בנו "יהיו לרצון אמרי פינו
והגיון ליבנו לפניך ה' "(סליחות) שבת שלום, -חנן-
[1] באופן דומה למובא כאן, בפרשת 'וילך' נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה
הזאת" ונחלקו הפרשנים אם מדובר בשירת האזינו(רש"י שם) או
בתורה כולה(רמב"ם ספר המצוות מצוה יח).
[2] נביא כאן כְּמר מִדְלִי דברי קדמונים על דיבור בלא כוונת הלב: "יַעַן
כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק
מִמֶּנִּי.. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת
הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו"(ישעיה כט),
"כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה"(רמב"ם
הל' תפלה ד). ולסיום, דברי ריה"ל: "כדבור התֻּכִּי וכצפצוף הזרזיר
כי בלא כונת הלב"(כוזרי מאמר שני).
[3] " 'וְהִתְוַדּוּ
אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' זֶה וִדּוּי דְּבָרִים, וִדּוּי זֶה מִצְוַת
עֲשֵׂה" (רמב"ם הל' תשובה א).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה