פרשת קדושים - יום השואה

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' _(יט,לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם _(כ,ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ _(כ,כב) וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

השבוע נתחיל מבחינה מסוימת את החלק השני של ספר ויקרא. בניגוד לפרשות הראשונות של הספר, בפרשתנו אין כמעט איזכור של נושא הקורבנות, המשכן, טומאה וטהרה וכדומה[1]. בין ריבוי המצוות בפרשה מושתלים משפטי מפתח המדגישים את חשיבות קיום המצוות, ואף את השלכות אי-קיומן. התורה מלאה מנושא זה, ואף הרמב"ם קבעו כאחד מעיקרי האמונה "השם יתברך נותן שכר למי שעושה מצות התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה".

עיסוק בעיקרון השכר והעונש מביא אותנו פעמים רבות לשאלת השואה. בשאלה הפופולרית 'איפה א-להים היה בשואה' לא נעסוק מן הסיבה הפשוטה שכאשר מתרחש אירוע כל כך גדול ומשמעותי בקנה מידה עולמי זו ההוכחה הכי גדולה בשבילנו שא-להים היה מעורב בו. השאלה שיכולה להישאל היא: לָמַה זה קרה? נקדים ונאמר כי אין אנו מתיימרים חלילה להשיב על שאלה זו, אלא רק לעדן את המחֲשבה בנושא.

ראשית, לצערנו, רוב התשובות המושמעות נמצאות בְּשדה זר לתפיסת היהדות והוא 'שדה הגמול'. הסמל המערבי לעשיית דין הוא המאזניים[2], תפיסת האל בכלים של המשפט הרומי מולידה ציור בו בכף אחת נמצאים החטאים, והאל כביכול מניח עונשים על הכף השניה עד שנוצר איזון. האל נתפס כסוג של חנווני המְחשב חשבונות של חטאים מול עונשים, ומצוות מול שכר. לפי זה אכן דברי חכמים "אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון" _{(בבלי שבת נה)}[3] מוסברים כפשוטם. תפיסה זו מולידה חשיבה לפיה השואה היא עונש מאת הבורא על חטאו של הדור; דיבור בתפילה \ התבוללות \ ציונות \ ועוד כהנה וכהנה[4].

עלינו להבין שהתשובה אינה בשדה הגמול, דין הבורא יתברך אינו כַמאזנים אשר ברומי. בוודאי כשמדובר באירוע לאומי, אך גם באירוע פרטי, לקדוש ברוך הוא יש שיקול אחר, שיקול מטה-משפטי ושמו: נצח. השאלה אינה מופנית כלפי העבר, אלא כלפי העתיד: לְמה זה קרה. אין זה בא להמעיט מחומרת עשיית חטאים, אך יש להתחזק בענווה כלפי שפיטת הנהגת השם. את השיקול לפרטיו כמובן אין אנו יודעים, התשובה לשאלה נשגבת מִבִּינתנו, ניתן אולי לשערהּ בפרספקטיבה של שנים, אך הִשְׂכּלנו להבין באיזה מישור היא נמצאת.

            "נזכור ולא נשכח את פשעי העבר, נשמור על הבית ועל המדינה" _{(א. הופמן)}         שבת שלום,  -חנן-

---

[1] אגב, כשנבדוק היכן נגמרת היחידה של פרשת קדושים ורצף המצוות הכלליות נגלה שלמען האמת סופה הוא סוף הספר. פרשת בהר מסתימת בפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה' ", הֶעתק של פסוק מפרשתנו _(יט,ל).

[2] במיתולוגיה, בִּיתהּ של אלת החוק העליון 'תֶמיס', אלת הצדק אַסְטְרֶאַה, הלכה עם מאזניים בידה.

[3] את המשפט הזה אנו שומעים הרבה, וזוהי דוגמה קלאסית לציטוט מאמר מדברי חז"ל מבלי לעיין במקורו. בסוגיה שם במסכת שבת הגמרא דנה האם משפט זה שאמר רבי אמי הוא נכון, ומקשה שהרי "ארבעה מתו בעֶטְיוֹ של נחש", בלי חטא ספציפי. ואכן מסקנת הסוגיה היא: "תיובתא דרבי אמי תיובתא", דהיינו- קשים דבריו.

[4] ואף על פיגועי המרצחים ברחובות ישראל בימינו יש המשיבים בדרך זו.

ראש השנה - לשוב אל עצמו

חִזְקוּ וְגִילוּ               כִּי שֹׁד גָּמַר                 |            לְצוּר הוֹחִילוּ       בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ              לְצִיּוֹן וְאָמַר                |            סֹלּוּ סֹלּוּ             מְסִלּוֹתֶיהָ

                             תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ _{(מתוך "אחות קטנה")}

ראש השנה הוא חג מיוחד במינו, לעומת החגים האחרים בהם קיימת מטרה ברורה "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", לא ברור מפסוקי התורה במֶה יש לנו להתבונן ביום קדוש זה; "זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ"_{(ויקרא כג)}, מה אנו זוכרים? "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"_{(במדבר כט)}, לשם מה מריעים? אופיו של החג עמום.

לעומת כל חגי התורה האחרים המהווים ימי זיכרון לאשר אירע את עם ישראל[1], יום זה מהווה זכר לאירוע היסטורי מסוג אחר. רש"י מסביר שזהו יום זיכרון לעקידת יצחק, רבינו ניסים גירונדי הסביר שזהו יום זיכרון לדין שנערך עם אדם הראשון בעקבות החטא. בין כך ובין כך, בשני הפירושים מדובר על אירוע פרטי של אדם אחד, ובנוסף - התרחש בטרם נתגלה עם ישראל. בראש השנה, או בשמו המקורי "יום הזיכרון", התורה מזמינה אותנו לחוויה יחידה בשנה.

הזיכרון ביום קדוש זה אינו חיצוני לנו, אלא מוטלת עלינו החובה לזכור את עצמנו[2]. החל מהוידויים על חטאינו והסליחות, דרך ייסוד מחדש של האמונה על ידי המלכת הקדוש ברוך הוא, וכלה בתקיעת השופר הרומזת- "עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה"_{(רמב"ם הל' תשובה ג)}. לפי זה מובנת ההרגשה האמביוולנטית במהלך החג המוצגת בספר נחמיה_{(פרק ח)} "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים... וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". כשיחיד זוכר את עצמו, כשעם זוכר את עצמו, הוא ירא וחושש מהכתמים שפוגש מחד, ושמח על אמונתו וסגולתו כבן של מלך.

ונביא מדברי קדשו של הרב קוק _{(א. התשובה טו)}: "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים[3]". קודם כל, בראשית השנה – זוכרים את עצמנו וחוזרים.

אנחנו זוכרים את אדם הראשון המייצג את נקודת המקור של כל בן אנוש באשר הוא, ואת אברהם אבינו המייצג את נקודת המקור של כל אדם מאמין. חשבון הנפש שלנו מתבצע הן במישור האנושי, מוסר בסיסי, והן במישור האמוני, מוסר א-לוהי.

                        תחל שנת עשיה וברכותיה                     שנה טובה, -חנן-

---

[1] יום הכיפורים, לדוגמא, הוא בין היתר זכר ליום קבלת התורה שהתרחש ב-י' בתשרי. _{(רש"י שמות לג,יא)}

[2] עצמי, עמי, עולמי. כדברי הרמב"ם: "לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ.. כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב"_{(הל' תשובה ג)}. וכן: "תביא חק וזיכרון להפקד כל רוח ונפש... ועל המדינות בו יאמר.."_{(מוסף לר"ה)}.

[3] ההמשך שם: "ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה".